דרך חיים ב:טז

'הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור וכו". יש* כאן לשאול שאלה גדולה , דכאן משמע כי הכל הוא לפי רוב התורה שלמד, שהרי אמר 'אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה' . ואילו בפרק קמא דברכות (ה:), רבי אלעזר חלש, על* לגביה רבי יוחנן, חזיה דהוה קא בכי רבי אלעזר. אמר ליה, אמאי קא בכית, אי משום תורה דלא אפשת , שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשם שמים . והשתא משמע דמרבה וממעיט שוים, וכאן אמר 'אם למדת תורה הרבה שיש לך שכר הרבה'.

ואפשר לומר בכאן לענין העמל נאמר, שאם למדת תורה, ונצטערת עליה הרבה, נותנין לך שכר הרבה, לפי העמל והטורח, וכמו שפירשנו למעלה בתחלת הפרק, עיין שם . אבל בודאי אם אחד למד תורה הרבה בשנה אחת על ידי עמל שנה, ואחד למד תורה מועטת בעמל שנה, שניהם שוים . וכך הוא פירוש המשנה הא דתנן במנחות* (קי.) דממנה מייתי רבי יוחנן ראיה (ברכות ה:). דתנן, נאמר בעולת בהמה (ויקרא א, ט) "אשה ריח ניחוח", ובעולת העוף (שם פסוק יז) "ריח ניחוח", ובמנחה (ויקרא ב, ב) "ריח ניחוח", ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשם שמים, עד כאן. ואין הכוונה שיהיה לגמרי הכל אחד, שאם כן למה האדם מביא קרבן פר . אלא דכך פירושו*, שאל יאמר שכאשר העשיר מרבה בקרבן להביא פר, והעני מביא עוף (רש"י ויקרא א, יז), או מנחה עשירית האיפה (רש"י ויקרא ב, א) , שיש לעשיר יותר שכר מן העני, דבר זה אינו, כיון שנצטער העני על עשירית האיפה כמו העשיר על הפר, שניהם שוים. אבל אם מביא העני פר, בודאי עדיף , שנצטער יותר . ולפיכך העשיר בפר, והעני בעוף או במנחה, שוים . ומפני כך, אם אדם אחד לא למד תורה הרבה, ומכל מקום נצטער על אותו המעט כמו אותו שלמד הרבה, נותנים לו שכר הרבה כמו אותו שלמד תורה הרבה*. ומה שאמר כאן 'אם* למדת תורה הרבה' , שהוא למד ועסק בתורה הרבה, ואף שלא למד הרבה תורה .

ומכל מקום לא משמע כך, דהוה ליה למימר 'אם עמלת בתורה הרבה' . ועוד, דמשמע דקאי על זה שאמר 'לא עליך המלאכה לגמור', ואמר שאין מחויב לגמור המלאכה, ועל זה אמר 'אם (-עמלת-) [למדת] בתורה שכר הרבה נתן לך', רק שאין מחויב לגמור המלאכה . ומכל מקום יש לתרץ דמה שאמר 'אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה', היינו בשביל העמל, כי אין דרך האדם לעסוק בתורה ולהיות עמל בה, רק ללמוד תורה הרבה . ולפי מה שפירשנו למעלה (משנה א) כי השכר הוא בשני פנים; האחד הוא לפי רוב הטורח, ולפי המצוה גם כן , הוי שפיר, דהכי אמר רבי יוחנן (ברכות ה:); אי משום דלא אפשת בתורה, שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשם שמים. אם כן יש לך שכר הרבה בתורה לפי העמל והטורח, וזה נכון .

ומפני כי יש לאדם לחשוב כי אין שכר חס ושלום על התורה בעצמה , כשם שאין הבעל בית נותן שכר למי ששכר אותו לבנות בית, ולא בנה דבר שראוי אל הבעל הבית, ואין כאן פועל אחר שיגמור המלאכה . וכך יחשוב שלא יהיה לו שכר על התורה כאשר לא גמר התורה . ועל זה אמר 'לא עליך המלאכה לגמור', כי לא נתנה התורה רק שיהיה האדם עמל בה, אבל שיהיה גומר התורה, שאין זה מענין האדם , כמו שבארנו למעלה אצל* (משנה ח) 'אם למדת תורה הרבה וכו", שאין האדם בא לכלל הנחה ושלימות, כי אין כך בריאת האדם . ולפיכך אמר לא עליך המלאכה לגמור ולהשלים מה שאין האדם נברא על זה .

וכדי שלא יחשוב אם כן אין השכר רק שילמד תורה כמו נטילת לולב, שאם נטל פעם אחת פטר כל היום . וכך יהיה למוד התורה, שאם למד פעם אחת, אז יהיה פטור ממנה, ולפיכך אמר שאין אתה פטור ממנה. וגם זה בכלל התשובה הראשונה , שאם היה ענין זה אל האדם שילמד פעם אחת ויהיה* פטור, מזה לבד היה לו הנחה, ואין לאדם הנחה. ולפיכך אין ראוי לאדם להיות פטור הימנה, רק שתהיה בתורה עמל, ולא יפסיק מן התורה, שבזה לא יהיה לאדם הנחה , כמו שהוא ראוי אל האדם* .

וכדי שלא יאמר האדם אם כן אין סברא שיהיה מקבל רבוי שכר בשביל רבוי התורה. וזה כי

השכר שהשם יתברך נותן הוא דומה לשכר שנותן הבעל הבית, וכמו שמדמה כאן, וכל שכר הוא בסוף, שהרי כך אמרו רז"ל (ב"מ סה.) שכירות אינה משתלמת אלא בסוף, דהיינו כשישלם מלאכתו, ואז שייך לשלם השכירות . וזהו הטעם למאן דאמר בפרק קמא דקדושין (לט:) שכר מצות בהאי עלמא ליכא. וזה מפני כי ראוי שיהיה כל שכירות בסוף, ולפיכך אין ראוי שישתלם השכר בעולם הזה . ומעתה שאין הבעל הבית משלם אלא בגמר מלאכתו, ואין סוף אל התורה ואין תכלית* לה , אם כן אין כאן שכר על רבוי התורה. וזה כי אפשר לומר כי יש שכר על התורה, והיינו כל מה שלמד נקרא תכלית והשלמה, כי האדם קודם זה לא ידע בתורה, ועתה ידע בתורה, וזה נקרא השלמה שהגיע לתורה , ועל זה יש שכר . אבל בשביל תורה הרבה אין כאן השלמה כלל, כי אי אפשר לומר שישלם לו כאשר גמר המלאכה כמו בעל הבית שמשלם כשנגמרה המלאכה, כי לרבוי התורה אין כאן גמר, ואם כן אין שכר בשביל שהרבה למד . ועל זה אמר 'אם למדת תורה הרבה שכר הרבה נותנים לך', והדבר הזה כמו שאמרנו למעלה, כי האדם כל אשר עמלו בתורה יש על זה שכר, כי אין דבר [זה] דומה לבית שאין השלמה רק בסוף, אבל בעמל התורה כל עמל שלימות בפני עצמו. והוא דומה למי שזרע, שכל אשר זרע הוא שלימות . ויש תשלומין על זה, כי יש* כאן גמר וסוף, ולפיכך יש שכר כאשר למד תורה .

ועל זה יש מקשים, שהיה לו לומר 'משלמים לך שכר הרבה' . ודבר זה אינו קשיא בודאי, כי אצל תשלומין לא שייך לומר 'הרבה', כי אין* התשלומין רק מה שראוי לשלם , ולא 'הרבה' . ולכך אמר 'נותנין לך שכר הרבה', כלומר שישלם לך כפי העמל, והוא הרבה .

ומפני שיש לחשוב ולמה לא יהיה נפרע מיד על שכרו, כיון שאתה אומר 'שכר הרבה נותנים לך', ודבר זה משפט השכירות, שמיד שהגיע השכירות צריך לשלם. וזה הטעם שאמרה תורה לשלם הפועל* ביום המלאכה, ועובר על* בל תלין (ויקרא יט, יג), וגם על "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו) , ואין חילוק בין עני ובין עשיר . והקובע זמן לחבירו לשלם, אם עובר הזמן, אין כאן דבר איסור . אבל ענין השכירות מפני שנמשך אחר הפעולה, כי הפועל הוא עמל ומתנועע, וכל עמל ותנועה הוא בא אל המנוחה וההשלמה בסוף העמל . והתשלומין והפרעון הוא המנוח וההשלמה אשר מגיע אליו בסוף, כי בשביל זה היה עמל ומתנועע, בשביל התשלומין, ולפיכך אם אינו משלם עובר בלאו . מה שאינו כך אם מכר לו ביתו, ואינו נותן לו הדמים, שכל זה לא שייך כאן*, שלא היה כאן עמל. רק אצל הפועל, שהיה כאן עמל*, וראוי אליו התשלומין שהוא בסוף העמל, ולפיכך היה ראוי להיות לאדם התשלומין מיד .

ועל זה אמר 'ונאמן הוא בעל מלאכתך', כלומר אף על גב שאין התשלומין מיד, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך בעולם הבא . ומה שאין מגיע שכר הפעולה מיד, אין בזה תמיה, כי הוא דומה לפועל אשר יפעל אצל בעל הבית על מנת שישלם לו כך וכך דמים מן התבואה החדשה, שאין בעל הבית משלם לו אלא כאשר החדש בא לעולם . וכך פעולה ומלאכה זאת של אדם, השכר עליה לפעמים מיד , ולפעמים לא בא, ועדיין לא הגיע אותו דבר שהוא השכר. ואף אם יצא מן העולם בלא שכר לגמרי, על זה אמר 'ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא', כי עיקר* השכר הוא לעתיד לבא, לא בעולם הזה . ולפיכך כאילו היה תחלת המלאכה שהוא עושה בשביל התשלומין לעתיד לבא, לא בעולם הזה כלל. ולפיכך אין קשיא אם אין הרשע נפרע מיד על חטאיו, וכן אם אין הצדיק נפרע על מעשיו הטובים בעולם הזה*, כאשר עיקר התשלומין הוא בעולם הבא . ודבר זה מבואר .

סיימנו פרק רבי אומר, בעזרת השם יתברך השומר, ארבעים ואחת לספירת העומר *