דרך פקודיך מ

ממנו אותו הרע שנשאר בי וזה ע"י מעשיו ועל כל זאת לא יספיק להפרידו לגמרי עד יום מותו כי אז נרקב הרע בתוך עפר ומסתלק והולך לו וכו' והנה מיום שחטא אדה"ר תמיד כל מחשביתינו ומעשינו, כדי להוציא ולהמשיך הנשמות ההם מתוך הקליפו' ע"י מעשינו בסוד תנו ע"ז לאלקים. ואלו היינו צדיקים ושבים בתשובה גמורה הי' בנו כח להוציא כל הנשמות ההם שבקליפות ברגע אחד ותיכף הי' בא משיח. וכו' אמנם חטאתינו **(הגה מה נכבד ונעים לפי"ז מה שהבאתי לעיל בשם דודי הקדוש זצלה"ה שלכך לא תיקנו ברכה על המצוה הזאת לפי שא"א לנו כעת בלא ציחצוחי יצה"ר ולכאורה הטעם אינו מובן. דא"כ לא יברך האדם בשום מצוה כשידע בנפשו שיש בו עדיין איזה שמץ גאות ועשה לשם פני' וכיוצא וגם קשה למה תיקנו ברכות בשעת נשואין כיון דא"א בלא יצה"ר ולפי הנ"ל יובן היטב כיון דע"י היצה"ר נמשך עם הנשמה הטובה גם חלק מן הרע אם היו מתברכין הי' מתברך ג"כ הרע הנמשך והי' קשה ביותר להפרידו אח"כ ע"כ הקפידא הוא דוקא שלא לברך בעת הזיווג כי אז הוא זמן ההמשכה משא"כ בשעת נישואין אדרבא המתברך בארץ יתברך באלקי אמן והבן:

)** וכו' והנה כשיכלו כל אותן נשמות לצאת חתוך הקליפות הנק' מות אז תצא משם השכינ' הגולה ביניהם המחי' אותם וישארו (הקליפות) מתים ויבלעו ויאבדו וז"פ בלע המות לנצח הקליפות הנק' מות וכו' כמו שהיה בשעת מתן תורה אלא שבעשיית העגל וכו' כפי ערך גודל הנשמה כן הוא היא נטבעת בעמקי הקליפות והחצונים משתדלין מאד בכל מאמצי כחם לטנפה בכל מיני טינופה כדי שתשאר תמיד ברשתם להיות נהנים ממנה (שהמות הנשלח אל הנשמה מהשכינה הם ניזונים ממנה), והנה הם מתייראים שמא ע"י צדיק גמור יוציאה מביניהם בעת זיווג הנזכר ולכן קודם שמוציאה הצדיק וכו' מה הם עושים כשהם רואים איזה מקום פגום עד מאד אז הם מוציאין את הנשמה העצומה ההיא משם כדי שתכנס שם ואז (הם חושבים) לסיבות היותה במקום הרע יחטיאנה ויקלקלנה יותר מבתחילה ותחזיר לידם פגומה כבתחילה ועי"ז תעמוד בידם תמיד וכו' והם חושבים כי בהיות הנשמה הקדושה ההוא במקום הגרוע כגון בבן אדם רשע גמור או בגר וכיוצא בו שעדיין היא ברשותה וכבר נתייאשו ממנה (ר"ל שאינם רודפים כ"כ להשתדל להחטיא בחושבם שממילא יומשך אחריהם) נ"ל וחושבין שאין לה עוד תקומה ולהיות כי הנשמה ההוא עצומה וקדושה היא מתעוררה ומטיבה מעשי' ונפרדת לגמרי מן הקליפה ולא די בזה אלא אדרבא מביאה ניצוצות אחרות עמה ומוציאין מעמקי הקליפות. וזה ענין אברהם אבינו ט"ה שהיה בן תרח וכו' ואדרבא נאמר בו ואת הנפש אשר עשו בחרן וכל גירי הצדק כגון רות ותמר ורחב וכל מלכי בית דוד ומשיח ור"ע ור"מ וכו' העולה מזה כי הנשמה ביותר עצומה היא מוטבעות עמהם בקליפות והיצה"ר שלה גדול עד מאוד (אין זה סותר למ"ש לעיל שמתייראים מהנשמה הלזו וכפי שפי' שאינם רודפים כ"כ להחטיאה. כי מתחילה אינם רודפים כ"כ אחרי' אבל אח"כ בראותם השתדלות הנשמה לצאת מרשותם. אז הם רודפים ביותר אחרי' להשיגה ולהחזירה נ"ל) ולכן אין לתמוה על דוד וכו' גם בזה תבין למה יהיה צדיק בן רשע וכו' עכ"ל המצטרך לעניננו **(הגה ומעתה בין והתבונן הגם שנצטוינו דוקא לקדש א"ע בשעת מעשה ושתהי' הכוונה קדושה בכדי להמשיך הנשמה שתבוא אל הקדושה עכ"ז גם מי שלא קידש)**

(ה) וז"ל מרן בטעמי המצות מצות פ"ו נתבאר אצלינו בשער הגלגולים פ"א לברר הרפ"ח ניצוצין שבתוך הקליפות נוגה ולהחזיר אל הקדושה (טעם למה צריכין לקדש א"ע בשעת הזיווג) והנה האב והאם