דרך פקודיך לד

הנחסר מנשים אחרות כופין לגרש ג"כ כנ"ל בשהה עשר שנים אחד הלידה

(י) ונ"ל כשאין לו בת ובת הגם שילדה לו אשתו ונתעקר אח"כ בבירור מחוייב לגרשה או לישא אחרת אפילו קודם העשר שנים והב"ד כופין ע"ז כנ"ל וכל אלו הדינים כיון שהגיע לכלל זה שהי' מן הדין על הב"ד לכפותו בהכאה הנה הוא מיפסל לעדות מדבריהם עד ישוב אל י"י וירחמהו כנ"ל בהקדמה עיי"ש

(יא) לא יבעול מעומד ואין האשה מתעברת מעומד (סנהדרין ל"ז) ונ"ל דלקיי' מצות עינה המחוייבת מדאורייתא וא"א בענין אחר רק מעומד לא יבטל המצות וראי' לדבר יכניה מלך יהודה דצדיק גמור הי' עיי"ש בגמ' ועוד נ"ל לפי מש"ל באות ח' דבהוליד דרך נס לא קיים המצוה א"כ ה"ה בנידון זה אם אירע שבעל מעומד וגמירי דלא מתעברא ונתעברה בנס לא קיים המצות ועיין מה שאכתוב סמוכות לזה בחלק הדבור אי"ה

חלק הדיבור

בחינת חלק דיבור של המצוה הלזו כבר הקדמנו שמחוייב האדם בכל מצוה לקיימה גם בדיבור ומחשבה) והדיבור הוא לעסוק במו פיו בדיני המצוה בש"ס ופוסקי' והנה לאו כל מוחא סביל דא בצוק העתים האלה עכ"פ מחוייב האדם לעסוק במו פיו עיקרי המצות הדינים הנצרכו' ביותר ולחדש איזה דינים מחודשים כיד י"י הטובה עליו ואחר הטובה וכו' ע"כ רשמתי בכל מצות איזה דינים אשר הם עיקרי המצוה לצאת ידי חובתו בכל מצוה וחדשתי איזה דינים כפי אשר חלק לי הש"י והי' זה למשמרת לי ולבני גילי ולצאת ידי חובתם וטהר ידים יוסיף אומץ

(א) אין האדם יוצא חובת המצוה עד שיהי' לו זכר ונקבה הראוים להוליד וקא משא"כ כשהזכר סרים או הנקבה איילונית לא קיים המצוה הלזו אבל אם נשא הבן איילונית או הבת נישאת לסריס קיים המצוה כיון שבניו ראויים להוליד

(ב) היו לו בנים וכו' לא קיים המצוה ואם הניחו זכר ונקבה אפילו הזכר מהנקבה והנקבה מזכר קיים המצוה אבל הניח אחד מהן זכר ונקבה לא קיים המצוה

(ג) גר שנתגייר ובניו עמו קיים המצוה. אבל עבד שנשתחרר עם בניו לא קיים המצוה

(ד) אפילו אם קיים המצוה דהיינו שיש לו בן ובת מצוה שלא יתבטל מפ"ו כ"ז שיש בו כח. שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. וכתב רב אלפס דמדרבנן קאמר ונראה דלאו דוקא מדרבנן ממש רק מיקרי עשה מד"ק דלכמה ענינים כד"ת דמי וגם מדסיים הפסוק כי אינך יודע איזה יוכשר וכו' והבן ע"כ מותר למכור ס"ת גם משום מצות לערב א"ת וכו'

**(ראה השמטה בסוף ספר כלי הרואים)**(ה) יקדש האדם א"ע בשעת תשמיש (ויבואר הטעם אי"ה בחלק המחשבה) שלא יהנה במילוי התאוה. והנה כתב מת"ו הרב החסיד המקובל המפורסם מהרצ"ה שליטא"ל ששמע מכבוד אמו"ר הרב הקדוש מהריעי"צ זצוק"ל דעיקר האזהרה על הקידוש הוא קודם המעשה אבל בשעת המעשה א"א שלא יהנה כמ"ש במדרש על הפסוק שאמר דוד הן בעון חוללתי וכו' כלום נתכוין אבי ישי וכו' לא נתכוין אלא להנאתו. והרי ישי הי' מאותן שמתו בעטיו של נחש ואעפי"כ אמר שנתכוין להנאתו והנה דברי אדומ"ו ודאי א"צ חיזוק אבל לדין יש תשובה דהמדרש יש לפרש באופן אחר שישי נתכוין להנאת עצמו היינו להכשיר זרעו שע"כ רצה לבא על השפחה בעת הולדת דוד. ושיחרר השפחה בתנאי להיות הלכה זו עמוני ולא עמונית היתה רופפת עדיין בישראל ע"כ שיחרר שפחתו בתנאי ורצה לבא עלי' ונזדמנה לו אשתו כנודע. עייין כ"ז בספר עשרה מאמרות וינעם לנפשך אבל כיון שאמר כן כבוד אדומ"ר זצוק"ל בודאי הסכימו במתיבתא דרקיעא. ויהי' איך שיהי' עפ"י הדין אין זה עיכוב למעשה המצוה אם באמת נהנה מהמעשה רק הוא ממילי דחסידי ויבואר עוד לקמן אי"ה

(ו) הגם דאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה