דרך פקודיך לב

והוא הוי' ממש רק י"ה מתחלף בא"ת ב"ש. להורות המצות התלויות בי"ה היינו ל"ת גורמים יחוד הנעלם משא"כ מע"ת וי"ה בו"ה ואותיות אלו הם במילוי באותיות מצו"ה

(ח) ע"ש יש ג' מינים בעשיית המצות. א' שמתקן הפגם שפגם באבי"ע. ב' עושה יחוד או"א. ג' עושה זיוג זו"נ והחילוק שבין יחוד לזיוג הוא כי היחוד הוא ב' גופים כביכול מתחברים ונעשים אחד. משא"כ זיוג הוא התייחדות והתחברות השפעה בפנימיות הבן ע"כ אותיות מצ"ה במצו"ה הוא בחילוף. כי באו"א עושים רק יחוד והבן

ועתה נתחיל לדבר בענייני המצות בפרטות וזה מלאכתינו. לדבר בכל מצוה ומצוה הדבר המצטרך להם עפ"י התורה אופני המחשב"ה. דבו"ר מעש"ה שבכל מצוה. וגם לבאר טעמים בכל מצוה ומצוה מפי סופרים וספרים ואת אשר מצאה ידינו. ונפל חבלינו בנעימים להמציא משכלנו טעמים בכל מצוה ולבאר בכל מצוה נצחיות המצוה בכל עת הגם שאינה נהוגה במעשה בכל עת עכ"ז ענפי המצוה מישך שייכי בכל עת. ובכל מצוה לחדש איזה ענין מחודש בכדי לצאת ידי חובת ת"ת של המצוה שהוא בתי' דב"ר. יהי י"י אלקינו עמנו ויעזרינו ע"ד כ"ש. והנה זכור חזכור את אשר הקדמנו דהגם שמצוה גדולה לחפש ולפשפש טעמים בכל מצוה ומצוה אעפי"כ אין לסמוך על הטעמים להמציא על ידם דינים. בענין איכות המצו'. כי לטעמי המצות אין סוף וחקר ואפילו יש מקום שאין טעם זה במציאות אעפי"כ לא תפול חיוב המצוה כי עוד טעמים יש עד אין חקר. וזה הוא שהכלל מסור בידינו אי"ן טע"ם למצו"ת הגם דודאי יש טעמים לכל מצוה. אך הכוונה דאין טעם למצות לחדש דינים על ידם זולת המקובל בפירוש. פוק חזי מ"ש הרב בעל מנחת יעקב בריש ה' נדה. המציא דינים ע"י הטעם. ותשוב ותראה מה שכתב עליו הרב הגדול מהו' יהונתן ז"ל בספרו תפארת ישראל. עיי"ש ותבין

חלק המעשה

מצוה

(א) מצות עשה הראשונה שבתורה היא פריה ורביה. שנאמר ויברך אתם אלקים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. ורדו וכו' ולבני נח נאמר ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה **(הנה דרשו בגמ' מי יתן טהור מטמא (מן הטפה שהיא טמאה נברא ממנה אדם שהוא טהור מי פעל זאת) לא אח"ד (לא יחודו של עולם בתמי') הנה הוא מצוה א' והבן. ע"כ הגה:)**

(א) בחינת המעשה שבמצוה הזאת. הוא לישא אשה. ולהשתדל עמה בהתחברת כדרך כל הארץ כדי לפרות ולרבות להוליד ממנה עכ"פ בן ובת. וכשיוליד ממנה בן ובת קיים המ"ע דאורייתא

(ב) התחלת חיוב מצוה הזאת. הוא בהתחלת שנת י"ח (עיין ברמב"ם ובכ"מ) כמ"ש רז"ל בן י"ח לחופה והנה אנחנו לא נדע מאין הוציאו רז"ל מן התורה דעד בן י"ח לא חל החיוב. ומה נשתנה המצוה הזו מכל המצות שבתורה דחיובם מבן י"ג ואילך (עיין בתוי"ט אבות) ונ"ל דנפקא לרז"ל מיוסף דהי' בן שבע עשרה שנה בעת שנאבד מאביו. והנה למה לא השיאו אביו אשה. והוא מן המצות המוטלת על האב להשיא אשה לבנו והנה מאברהם שלא השיא ליצחק עד היותו בן ארבעים לק"מ כי לא הי' לו בת זוג עד היות רבקה בת ג' שנים וגם מיצחק שלא השיא ליעקב. הוא ג"כ מטעם הנ"ל כי לא הי' לו בת זוג בא"י והוצרך יעקב