דרך פקודיך קכב

שבעזה"י אני מאמין לדברי חז"ל והם אמת ותורתם אמת ברוך שבחר בהם ובמשנתם הנה ג"כ רבים העידו לפני שאירע הדבר בעדר' שהיו חולבי' בהמו' שלא ילדו מעולם הנה אם אדם קונ' בהמה חולבת מעכו"ם ואינו נוהג בה מנהג בכור' הנה אם אירע באמת שבהמ' ז לא ילדה הנה האכיל לישראל קדשים בחו"ל והפי' אירע לו בהמ' שכבר ילדה הנה אעפי"כ הוא עבר על דברי חכמי' ולא האמין לדבריה' וצריך לכפרה וצריך להודיע זה להמון והשם הטוב יסלח לעמו כי לכל העם בשגגה

חלק

המחשבה

(א) ודאי צריך לכוין לקיי' מ"ע דאורייתא בעת הקידוש וגם בעת ההקרב' והנתינה לכהן אם לא כוון לא קיים המצוה כתיקונ' שתחשב לו בחשבון לחלוקא

דרבנן

(ב) כבר נתבאר כי מצוה שטעמ' מפורש בתורה צריך לכוין גם הטעם והנה גם בכאן הטעם מפורש בתורה ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג י"י כל בכור וכו' ע"כ אני זובח וכו' ע"כ נרא' דצריך לכוון גם לטעם דהיינו משום הכי מקדיש הבכור ליתנו לכהן לזובחו לשם י"י לזכרון הנם שעשה עמנו הש"י בהריגת הבכורות במצרי'

(ג) ונ"ל דגם בחו"ל שאינו מקדישו בפה רק הוא קדוש ממילא (וכמש"ל בחלק הדיבור) ליתנו לכהן כיון שנולד לו בהמה בעדרו יכוין כנ"ל בעת לידת הבכור ובעת הנתינה לכהן

(ד) ועוד נ"ל דגם שמוכר הבהמ' המבכיר' לעכו"ם כדי לפוטר' מבכור' יכוין כנ"ל ובזה יקיים המצוה כיון שעושה הדבר מחמת אונסו שמתיירא שלא יכשל בקדושת בכור וזה מיקרי חישב לעשות מצוה ונאנס וכו'

(ה) הנה טעם המצוה מבואר בתורה וכשתבין ותעמיק בדברינו מה שכתבנו במצות הקודמים בקרבן פסח תציץ מן החרכים להבין בעומק טעם המבואר בתור' להיות הש"י הרג בכורי מצרים להורות על הענין אשר כתבנו דמזל מצרים הי' בכור המזלות והשי"ת הודיע גבורותיו אשר כל הטבעיים הנתינים תחת המזלות הם בהשגחתו והוא המושל והמשגיח על כל והוא משדדם כרצונו לפרסם זה הרג את בכוריהם ויבושו מסברם לזכר זה נצטוינו אנחנו עמו אשר בחר אותנו לחלקו (ואנחנו למעלה מן הטבע ואין מז"ל לישראל) להקדיש לו כל צורת ראשית דהיינו בכור פטר רחם וראשית פרי אדמתינו וראשית דגנינו וראשית עריסותינו להורות על כל ראשית הטבע והמזל וכל עסקינו בטבע הכל משועבד להבורא עולם והוא המשגיח על כל ממילא בהתבונן במצוה זו מחוייבין אנחנו לשעבד בכל יום כל ראשיתנו לי"י היינו ראשית מחשבותינו בעמדנו ממטתינו תיכף להתבונן בממשלתו עלינו וכי הוא המחזיר לנו נשמותינו וכן ראשית דבורינו וראשית מעשינו והראשית הוא היסוד לכל כי לו משפט הבכורה ואחריו ימשכו הענפי' בכל ענייניה במחשבה ודיבור ומעשה של כל היום וישי' השגחתו ית' לנגד עיניו כי הוא השופע בו חיו' המחשבה ורבור ומעשה ברצונו הטוב משא"כ כשאינו משעבד הראשי' לי"י הנה ח"ו הוא להיפך והוא הנרצ' בפסוק יתיצב ע"ד לא טוב (בראשית עמידתו אזי ח"ו) רע לא ימאס הבן הדברים

(ו) הנה לזכר זה הגם שהבכור ממילא קדוש עכ"ז באת המצו' להקדישו בפיו להורות דלא סגי קדושת ראשית המחשבה בלבד רק גם קדושת ראשי' הדבור וקדושת ראשית המעשה רמז בנתינה לכהן בין והתבונן

(ז) ואשר שם לבו לדרכי י"י כאשר יתבונן במצוה הזאת ישוב אל י"י על העבר וירחמהו ויקבל ע"ע וכו' המשכיל בענין הזה יעמיד בו וימצא טוב טעם ודעת אשר ענפי המצוה הזאת אפשר לקיים בכל עת ובכ"מ ובכ"ז לשעבד בכל פעם ראשית המחשבה והדבור ומעשה וממילא ימשכו אח"ז הענפי' האחרים כי היסוד שורש הכל ודי בזה הערה למבין ברמיזה: