דרך פקודיך קיח

ומדי דברי בזה. תדע את אשר תראה בדורותינו בעוה"ר הגיע הדבר להתחלקות הדעות זה פוסל רבו וכו' הוא מחמת התלמידים שלא שמשו כל צרכם להבין ענין מנהג רבותיהם עד הנקוד' הפנימיות התכליתיית כי אילו באו אל המרכז הנקוד' הפנימיות הנה אז היו רואים התאחדות הכל למקום אחד משא"כ כשאינם באים אל הנקודה הנה בקצוות רחוקים המה זה מזה. לרמז זה יש בפסוק ויראו יושבי קצוות מאותותיך וכו' בין והתבונן

(ה) הפוך בה והפוך בה בדברים הנ"ל ותמצא טוב טעם המשכיל כאשר יתבונן בדברים הנ"ל ובפרט בעת עוסקו בלמוד המצוה ורמזי' ישית עצות בנפשו לשוב אל י"י על העבר וכו' ויקבל ע"ע וכו'

מל"ת טז שלא לשבור עצם בקרבן פסח

חלק

המעשה

(א) מצוה ט"ז מל"ת שלא לשבור עצם בקרבן פסח. השובר עצם בפסח הטהור לוק' אפילו השובר אחר השובר חייב אפילו מאה זה אחר זה **(הג"ה י' רישא דחרבא ו' גופא דחרבא והנ' הוא מצוה י"ו שלא לשבור רישא דחרב' מן גופא חרב לי"י מלאה דם לנקום נקמת

ב"י

)** (ב) השובר עצם שאין עליו כזית בשר ואין בו מוח אינו לוקה

ג) דוקא פסח שהי' לו שעת הכושר ונפסל חייבים עליו משום שבירת עצם ושלא הי' לו שעת הכושר אין חייבי' עליו משום שבירת עצם

חלק

הדיבור

(א) ללמוד כל משפטי המצוה בש"ס ופוסקים ולחדש הלכות כ"א כפי שכלו ובפרט שהיא מצוה שאינה נוהגת בזה"ז עיקר קיומה ע"י הלימוד והעסק בה

(ב) כל קרבן פסח הנפסל מספק אסור לשבור בו עצם שמא הי' לו שעת הכושר ואם ש בר אינו לוקה שמא לא הי' לו שעת הכושר נ"ל והוא פשוט

חלק

המחשבה

(א) ודאי הי' צריך לכוון במניעה זו שמונע א"ע בשביל אזהרת התורה שצונו השי"ת וכמו שכבר נתבאר כמה פעמים וכעת בזה"ז בעוסקו בלימוד המצוה יקבל ע"ע כשיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו יקיים ויהי' זהיר במצוה הנ"ל מחמת ציוו

השי"ת

(ב) טעם המצוה כתב הרב בעל החינוך שהוא ג"כ להורות דרך התירו' שאין מדרך מלכים לשבר העצמות להוציא מתוכם המאכל רק הרעבים התאבים למאכל עושים כך

(ג) והרב מהר"מ חאגיז כתב שהוא ג"כ זכר לחפזון כי הנחפז אין לו זמן לשבור העצמות להוציא המוח

(ד) ואנחנו בענינינו לדרך שכתבתי במצו' הקודמת נ"ל ג"כ בכאן כוונת הרמז במצוה הזאת הגם (כי רמז במצוה הקודמת) שיש לילך בעקבי הצאן כנ"ל כפי הדרך הנכון אשר למד אותו מורהו לצדקה הנה באה האזהרה במצוה הזאת שלא ישבור עצם בפסח עצם הוא גוף ועיקר הדבר נק' עצם היינו בענייני מנהגים אשר ילמוד מפי רבו לא יתנהג רק בדבר שאינו מתנגד לעצם היינו הדברים שאינם ניגוד לאיזה מצוה ולאיזה דבר מדברי חז"ל משא"כ כשיש במנהגיו איזה ניגוד (לתורה שבכתב ושבע"פ או אפי' לאזהר' קטנה