דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ח' הקדש בתור מושג קניני וממוני ד

שיטת רש"י, הואיל ואתי לידן נימא בה מילתא. לשון הגמ' בב"ב (קעו, א) הקשה מאוד. - לשיטת רש"י היה מדאורייתא גובה מן הלקוחות ואינו גובה מן היורשין.

ושיטת רש"י בשיעבוד, הואיל ואתי לידן נימא בה מילתא חדתא, - ליישב בזה לשון הגמ' בבבא בתרא (קעו, א) ובעוד מקומות: "אמר רב פפא, הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואינו גובה מן הלקוחות, דלית ליה קלא". - אשר לכאורה קשה מאוד ממ"נ, איך הוא סובר, אם שיעבודא דאורייתא, הלא היה לו לתת טעם מדרבנן רק על הא דאינו גובה מן הלקוחות, אבל הא דגובה מן היורשין הרי הדבר פשוט דדייקא הכי, ואי סובר שיעבודא לאו דאורייתא, טעמא בעי רק הא דגובה מן היורשין, אבל בהא דאינו גובה מן הלקוחות ל"ל לדחוקי?

אך לפ"ז ראה זה דבר חדש, דבאמת היה צריך להיות בהיפך מדאורייתא, דיגבה מן הלקוחות ולא יגבה מן היורשין; דהא כאמור כל גדר השיעבוד הוא מצד דנכסיה דאיניש אינון ערבין - א"כ הערבות הוא רק כשהן נכסיה דאיניש, אבל כשיצאו לרשות אחר הרי נפקע גם הערבות, ורק שהשיעבוד מונע שלא יצאו כלל לרשות אחר; - אבל כאן דהלכה כרבא, דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, א"כ אע"ג דשיעבודא כאריה רביע עלייהו, בכ"ז הנכסים עדיין "שלו" הם, ורק, כאמור, דיחשבו לאינם ברשותו - וא"כ כאן, הלכה פסוקה היא, דדבר שאינו ברשותו אינו יכול למוכרו לאחר, אבל ירושה דממילא היא תעתק אף בדבר שאינו ברשותו, וגזל ולא נתיאשו הבעלים אינו יכול הנגזל להקדיש או למכור, אבל כשמת הרי אין צריך לפנים לאמר, דהיורשין גובין מן הגזלן, א"כ באמת מדאורייתא היה צריך להיות דיגבה מן הלקוחות, משום דבאמת לאו נכסין דלקוחות הם, אך נכסי הלוה ולא יגבה מן היורשין, דהא הרי נעשו כבר נכסיהם ואין עוד נכסיה דאיניש, - ע"כ זקוק הוא לטעמים מיוחדים גם בהא דגובה מן היורשין שמדאורייתא לא היה צריך לגבות, וגם הא דאינו גובה מן הלקוחות, שמדאורייתא היה צריך לגבות.