דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ח' הקדש בתור מושג קניני וממוני טז

פרפרת נאה בזה בלשון הגמ' ב"מ (י, ב). - דיוק השיטה מקובצת ע"ז. - עוד הנחה שלישית בהגדר דהפקר ב"ד הפקר. - מחלוקת הגאון רע"א ובנו, אי כחם יפה רק בשלילה, או אף בחיוב. - מחלוקת אמוראים בזה בגיטין (לו, ב). - בזה נחלקו גם הרמב"ם והראב"ד לענין פרוזבול. - הרמב"ם לשיטתו בפ"ד מהל' סנהדרין. - בזה יבוארו דברי רש"י בגיטין (סא, א), כי שם הוא ההפך מכל הפקר ב"ד, דדרוש לנו לא הוצאה אך הכנסה. - קושית הריטב"א על ד' אמות. - באמת על קושית הריטב"א הנ"ל באו לישב גם רב פפא וגם רב ששת. - רב פפא סובר דגדר קנין צבורי הוא כהצד הראשון שבחקירתנו ור' ששת סובר כהצד השני. - "כי תקינו רבנן" הוא דבר הנחוץ לגוף הענין.

ובזה אמרנו פרפרת נאה לבאר לשון הגמ' בב"מ (י, ב): "רב פפא אמר, כי תקינו ליה רבנן ד' אמות בעלמא, בשדה דבעל הבית לא תקינו ליה רבנן, ואע"ג דזכי לוה רחמנא בגוה, כי זכי ליה רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה, למיהוי חצירו לא זכה ליה רחמנא וכו'. רב ששת אמר, כי תקינו רבנן בסמטא דלא דחקי רבים, ברה"ר דקא דחקי רבים לא תקינו רבנן". ועי' בשיטה מקובצת שכתב ע"ז: "ק"ל למה הוצרך רב פפא לכ"ז, דהא תלמודא לא קא פריך, אלא דאם איתא לדר"ל ליקני ליה לעני ד' אמות דידיה, דאילו מדאורייתא פשיטא לן דלא זכי שדה דבע"ה?"

אולם עפ"י הנחתינו הנ"ל אפשר לנו לאמר, דשפיר צריך וצריך לאריכת דברים הללו, ורק נחוץ לנו להקדים בזה עוד הנחה שלישית בהגדר דהפקר ב"ד הפקר.

דהנה בתשובות הגאון רע"א ז"ל (ס' רכא אות ו, רכב אות כא) אנו מוצאים מחלוקת האב והבן בגדרא דהאי מלתא דהפקר ב"ד הפקר, דהבן - הגאון ר' שלמה איגר ז"ל - סובר, דכחן של ב"ד יפה רק בשלילה, כלומר, להפקיע את הבעלות וממילא כל הקודם זכה, אבל אין בכחם לפעול בחיוב להכניס לרשות אחרים בלי קנין, זאת אומרת, דכוחם יפה רק בהוצאה ולא בהכנסה; והאב - הגאון רע"א ז"ל - דעתו, דדא ודא אחת היא וכחם יפה גם בהוצאה וגם בהכנסה.

וכמדומה שכבר העירו רבים דחקירה זו במחלוקת אמוראים היא שנויה בגיטין (לו, ב) דאיתא שם: "א"ר יצחק, מנין שהפקר ב"ד הפקר, שנאמר 'וכל אשר לא יבא וכו', יחרם כל רכושו וכו', ר' אליעזר אמר מהכא 'אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות' וכו', לאמר לך, מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו, אף ראשין מנחילין העם כל מה שירצו". וא"כ לר' יצחק לא מצינו רק שכחם יפה להחרים, כלומר להפקיע ואין לך בו אלא חדושו, אבל לר' יצחק הרי הוקשו ראשין לאבות, ובאבות הרי יש גם הוצאה וגם הכנסה בלי שום מעשה קנין, וממילא מובן שגם כח ב"ד יפה לזה.

אולם באמת כבר עמדתי ע"ז במק"א והראתי דגם הרמב"ם והראב"ד פליגי בחקירה זו לענין פרוזבול דדעת הרמב"ם (פ"ט מהל' שמיטה הל' טז) היא: "ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה", והשיג ע"ז הראב"ד: "א"א, זה אינו מחוור, דאביי הוא דאמר הכי, אבל רבא פליג ואמר הפקר ב"ד הפקר, והלכך נוהג בכל זמן". דהנה אם נימא דכח ב"ד יפה רק בשלילה, א"כ לא שייך זאת רק בזה"ז, דסלקו והפקיעו את החוב מהמלוה וממילא זכה בזה הלוה כמו במחילה או ביאוש למדס"ל דיאוש בחוב מהני; אבל בזמן הבית הרי לא שייך זאת, דהא כל דינא דשמיטה הוא "לא יגוש", וא"כ בנד"ז, נהי דאם יתן הלוה להמלוה את הכסף ברצונו הטוב, דמותר יהיה לו לקבל דבעת שמקבל איננו נחשב למקבל חוב, אך לזוכה בדבר הפקר; אבל איך מותר לו לתבוע את חובו, דנהי דהפקירו את ממונו של הלוה, אבל הלא כל כמה דלא קיבל את הכסף, הרי לא זכה גם הוא להנ"ל - וזו היא דעת הרמב"ם. אכן אם נימא דכח ב"ד יפה גם בשלילה וגם בחיוב מובן, דאחת היא לנו גם בזה"ז וגם בזה"ב - וזאת היא דעת הראב"ד.

ויוטעם עוד ביותר דהרמב"ם לשיטתו (פכ"ד מהל' סנהדרין הלכה ו) שכתב שם: "וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים וכו', והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבוא וכו' יחרם רכושו מכאן, שהפקר ב"ד הפקר". הרי דלא הביא כלל את הפסוק דאלה הנחלות וא"כ לדידיה כחן יפה רק בשלילה, ובאמת עי' בתוס' גיטין (צד, א ד"ה יתומין), שרמזו ג"כ דמאלה הנחלות אין ראיה גמורה, דשם היו אורים ותומים, ועכ"פ צדק הרמב"ם בהא דפרוזבול לשיטתו, ועי' ברשב"א שם (לו, ב) שדעתו כדעת הראב"ד, ומדגיש בעיקר את הלמוד מאלה הנחלות, כי באמת הא בהא תליא כדברינו הנ"ל.

ובזה בארתי את דברי רש"י בגיטין (סא, א) שפירש על הא דאמרינן שם: "אמר רב חסדא, גזל גמור מדבריהם, למאי נ"מ? להוציאו בדיינין" - "ומיהו גזל מעליא לא הוי ליפסל לעדות ולעבור עליו בלאו", שלכאורה קשה מאד, הא הפקר ב"ד הפקר מדאורייתא, וא"כ מדוע לא יפסל גם לעדות מדאורייתא?

אבל לפ"ד ניחא, דהא דינא דר' יוסי דהוי גזל גמור הלא קאי על שלשת הדברים האלה: מצודות חיה ועופות ודגים, מציאת חרש שוטה וקטן ועני המנקף בראש הזית, דרבנן סברי, דרק משום דרכי שלום יש בכאן, והוא ר' יוסי פליג עלייהו וסובר, דהוי גזל גמור כמבואר שם במשנה (נט, ב); ודו"ק ותשכח, כי כל שלשת הדברים האלה הרי הם באופן הפוך מכ"מ דהפקר ב"ד הפקר, דבכ"מ הרי הקנין הוא קנין גמור מדאורייתא, אלא שקנינו אינו מועיל בדבר של אחרים, כמובן, וכיון שכחם יפה להפקיע את רשותם של אחרים מדאורייתא כנ"ל, ממילא הזוכה שוב זוכה בזה מדאורייתא ממש; משא"כ בנדון הנ"ל דבהפוך היא, דלהפקיע ולהוציא אינו נחוץ כלל ב"ד, דהא כולם, כל השלשת האופנים הנ"ל, המה הפקר גמור גם בלא"ה, אלא שקנינם לא הוי קנין כלל מדאורייתא, משום דהוי חרש שוטה וקטן, או משום דלא נעשה כלל מעשה הקנין כמו במצודות דאוקי הגמ' בלחי וקוקרי, או בעני המנקף לענין "מה שתחתיו", כלומר, שלא באו לידו; ובנד"ז הרי אי אפשר כלל להשתמש בכללא דהפקר ב"ד הפקר מדאורייתא, דבכאן הרי לא דרוש לנו ההפקר ב"ד, דכבר מופקר הוא מעיקרא, אלא דהקנין חסר להם, וע"ז הרי גם אין כח ב"ד יפה מדאורייתא, ורק מדרבנן בעלמא הוא בלי שום יסוד לזה מדאורייתא, וממילא אינם נפסלים לעדות בשביל זה.

ועכ"פ נתבאר מכל זה, דגם דעת רש"י והרמב"ם הוא דכח ב"ד יפה רק בשלילה ולא בחיוב, ועתה יתבארו לנו דברי הגמ' בב"מ שהתחלנו באופן מרווח.

ונחוץ לנו רק להקדים עוד את דברי הריטב"א שם שכתב: "וא"ת, וכיון דמדאורייתא לית לה ארבע אמות לענין גט ולא מגרשא התם, היכא תקון רבנן דמתגרשא ושרינן א"א לעלמא? י"ל, דהפקר ב"ד הפקר וכיון דתקינו ליה רבנן מקום ה"ל כחצירה דאורייתא", וכן מבואר בר"ן גיטין בפ' הזורק (מ, ב מדפי הרי"ף ד"ה היכי) - אבל באמת לפ"מ שהניחו בהגדר דהפקר ב"ד הפקר אין מקום לכאורה לתירוצם כלל, דנהי דהפקירו את הד' אמות, אבל ס"ס גם חצירה לא הוי?

אכן על קושיא זו גופא שהננו מקשים באים לתרץ גם ר' פפא ורב ששת, אלא שפליגו בזה, דרב פפא סובר, דדבר צבוריי הוא כהצד הראשון שבחקירתנו, שהוא מפרט לכלל, ורב ששת סובר כהצד השני, שהוא מכלל לפרט.

וע"כ שניהם התחילו בלשון כי תקינו רבנן, אך "רב פפא אומר, כי תקינו ליה רבנן ארבע אמות בעלמא, בשדה דבעל הבית לא תקינו ליה רבנן", כלומר, כיון דרק תקנת רבנן היא אינה מועלת בשדה דבעל הבית, שהרי אין כחם יפה, כנ"ל, רק בהוצאה ובכאן הרי דרושה לנו בעיקר ההכנסה; אבל בר"ה שפיר סובר דתקינו רבנן, משום דסובר כנ"ל, דהגדר צבור הוא מעין גדר שותפות ורק בכמות יותר גדולה, ובשותפות הרי ביארנו דהעיקר הוא כהצד השני, דהוה כולו לזה וכולו לזה, ובאמת כן מוכח גם מפסק הלכה של הרמב"ם (פ"ה מהל' עבודת יוהכ"פ הלכה יג), דפסק כר' אליעזר ור' שמעון (זבחים נ, א), דבחטאת השותפין כשמת אחד מהם מקריבים הקרבן, וממילא ברה"ר דהוא גדר צבור בודאי הוי כעין שותפות, דשם אם אנו רוצים להעמיד את הדבר ברשות אחד מן השותפים לא דרושה לו רק הוצאה לבד, להוציא את הדבר מרשות השותפין האחרים וממילא נעשה הדבר שלו כנ"ל.

אבל רב ששת סובר בהגדר צבור כהצד השני, ובין צבור לשותפות יש הבדל רב לא רק בכמות, אך באיכות, ע"כ הוא מחלק גם בין סמטא לרה"ר, דסמטא מבואר בכ"מ דהוה גדר של שותפות, ושם שייך שפיר קנין ד' אמות, דחכמים מפקיעים את הד' אמות מכל בעלי הסמטא, וממילא נשאר הדבר שלו או שלה; אבל "ברה"ר דקא דחקי רבים לא תקינו ליה רבנן", כלומר, כיון דדחקי רבים הרי הוא גדר צבורי, וגם אם יפקיעו את הדבר מכל הרבים שבעולם, הנה עדיין לא נעשה הדבר שלו דהא זכותו היתה בזה רק להשתמש בתור אחד הפרטים מהכלל, וא"כ הרי דרושה לזה הכנסה מחדש, וזה אין בכחם.

ועכ"פ לפ"ז ה"כי תקינו רבנן" הוא דבר הצריך לגוף הענין להסברו של עצם הענין.