דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ז' מחשבה ואמירה בהקדש ותרומה ז

מענין לענין באותו ענין. - מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהל' גזלה ואבדה (הלכה ט). - לכאורה יוקשה גם על השני הטעמים יחד. - לפי דברינו בפרק הקודם תתיישב.

ומענין לענין באותו ענין. ברמב"ם פ"א מהל' גזלה ואבדה (הלכה ט): "כל החומד עבדו או אמתו וכו' ה"ז עובר בלא תעשה, שנאמר לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד". ובהשגת הראב"ד: "א"א לא ראיתי דבר תמה גדול מזה, והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ, אבל הל"ל, מפני שהוא חייב בתשלומין, שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפי' אינו לוקה".

וע"ז כתב הרב המ"מ: "הלך הרב המשיג לשיטתו, שכ' שאם אמר רוצה אני המוכר שהלוקח פטור, אבל דעת רבי' ז"ל, שהאיסור אף ברצון המוכר הוא, וע"כ כתב שאין בו מעשה, לפי שנטילת החפץ ברצון המוכר הוא נעשה, אבל ההשתדלות אשר השתדל, כדי לרצותו הוא האיסור ונגמר בשעת המקח, ובהשתדלות לא היה מעשה, ולכך לא נתן טעם לפי שהוא חייב להחזיר החפץ, שכיון שברצון המוכר נעשה, אין כאן חיוב השבה". וא"כ לפ"ז סבת העדר המלקות בהלאו דלא תחמוד לפי שיטת הרמב"ם הוא מצד שני הדברים, מצד לאו שאין בו מעשה כשאומר רוצה אני, ומצד לאו הניתק לעשה כשלוקח ביד חזקה.

ולכאורה יקשה גם על שני הטעמים יחד מצד לאו שאין בו מעשה לא יפטר, כיון דמשכחת לה עבירת הלאו ע"י מעשה, ומצד לאו הניתק לעשה נמי לא יפטור, אחר דהלאו כולל יותר מן העשה, דהא הלאו הוא גם כשאומר רוצה אני והעשה אין באופן כזה? ואח"כ ראיתי שהקושי' האחרונה מקשה המנחת החינוך (מצוה לח אות ג מהד' מכון ירושלים).

אבל לפי דברינו הקודמים תתישב זו בנקל; דגם בכאן יש החשבון הנ"ל, דהרי בהפרט שאין ניתק, כלומר, כשאומר רוצה אני, אין מלקות בלא"ה מצד דהוי לאו שאין בו מעשה, אמנם אם יהיה מלקות בהפרט הניתק, היינו כשלוקח ביד חזקה שוב יהיה מלקות גם בזה כהנ"ל, כיון דיש מלקות ע"י מעשה גם בהעדר המעשה נמי מחויב מלקות; אבל הרי שוב נסתור את עצמינו, דברישא נאמר, דלכן מחויב מלקות כשאומר רוצה אני, יען שמחויב הוא כשלוקח בלי רצונו, ואח"כ נאמר להיפך, דכל סבת החיוב בלוקח ביד חזקה, הוא מפני שמחויב הוא כשלוקח ברצונו, א"כ בכל פעם הרי אנו תולים תניא בדלא תניא.

ואולי בשביל זה תפס הרמב"ם את הטעם, דלאו שאין בו מעשה, אם כי לפי דברי המ"מ זקוקים אנו גם לידי טעם דלאו הנתק לעשה כשאין אומר רוצה אני, משום דבאמת, יען שה"ל לאו שאין בו מעשה, זהו סברא, דה"ל גם כן לאו הנתק לעשה, אך לו היה לאו שיש בו מעשה באומר רוצה אני, אז שוב לא היה מתחשב ג"כ לאו הנתק לעשה כשלקח ביד חזקה.