דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ה' ממונא באיסורא ד

דין חדש, דאם המדיר יאסור את הדבר על עצמו בקונם דמזה נעשה היתר להמודר. - לכאורה זהו מלתא דתמיה. - כן מוכח מדברי הרשב"א והר"ן גופי' שהבאנו לעיל. - הדברים מרפסן איגרי וצ"ע.

ולדברינו הנ"ל יתחדש לנו דין חדש, דבמודר הנאה מחבירו יש עצה שהמדיר יאסור את הדבר על עצמו בקונם, ואז ממילא מותר הדבר להמודר, דלאו מדידיה קא מתהני כמו בהפקר.

ולכאורה זהו מלתא דתמיהא, דלא אשתמיט שום אחד מהראשונים שיאמר כן?

אבל באמת כן מוכח מדברי הרשב"א והר"ן גופא, דהלא כל חידושם דהאוסר פירות הנאה על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ הוכיחו זאת מהא דאמרינן שם (פה, א): "רבא אמר שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו, משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא". והם ז"ל מפרשים, דאם כי ס"ד דטובת הנאה הוי זאת ככל ממון, בכ"ז אינו מועיל מה דאסר על הכהנים בהנאה, אחרי דגם לדידיה אסר, וא"כ אפקריה לההיא טובת הנאה וממילא לאו מדידיה קא מתהני. א"כ לפ"ז, בכל ממון גם בממון ממש נמי כן, דכיון דלהמדיר גופא אסור בהנאה תו מותר להמודר; ואל תשיבני, דחילוק יש בין טובת הנאה לממון מעליא, דאם תחלק כן א"כ מהיכא הוכיחו זהו הדין גופא, דהאוסר הנאת פירות על עצמו דיכולים אחרים ליטול אותן ע"כ, ואם הוכיחו זאת הרי ש"מ דלא חלקו בין הדבקים. ובכאן לענין טוה"נ הרי מבואר, דלא רק שיכולים ליטול בע"כ, אך גם זאת דאינו מועיל מה שאסר עליהם בהנאה; אלא דבממון מעליא רק אז הם יכולים ליטול בע"כ כשאוסר הנאת פירות על עצמו, ובטובת הנאה החידוש הוא, דאע"ג דעל עצמו לא אסר כלל, אך כיון דאסר על הכהנים ממילא נאסר הטובת הנאה שיש לו, דהא בהא תליא וא"כ לכאורה יש מזה ראיה ברורה להחדוש שחדשנו והדברים מרפסן איגרי, וצ"ע.