דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ג נדרי לשמן ושלא לשמן יח

דיוק בסדור המשנה זבחים (יג, א), דלכאורה היה ראוי לסדר דברי ר"ש ברישא. - לכאורה משמע ממשנה זו דהולכה אינה עבודה תכליתיית, רק עבודה סביית, אבל באמת לא כן. - אכן החילוק הוא בזה, דהולכה אפשר לקצרה. - וז"ש "אלא בהולכה זוטרתי כו"ע לא פליגי דפסולה". - וא"כ דברי ר"ש לא יתכן רק בלשמן ושלא לשמן. - וא"ש דלא נמצאת מחלוקת ר"ש בפיגול, משום דאין מפגלין בחצי מתיר. - ובזה תתישב קושית התוס' במעילה (ו, א).

הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, קיבל והלך וזרק שלא לשמן, או לשמן ושלא לשמן, או שלא לשמן ולשמן פסולים וכו'. שהזבח נפסל בארבעה דברים בשחיטה ובקיבול ובזריקה; רבי שמעון מכשיר בהילוך, שהיה אומר, אי אפשר שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה, אבל אפשר בלא הילוך, שוחט בצד המזבח וזורק (משנה זבחים יג, א).

והנה סידורו של רבי במשנתינו זו שסדר דברי רבי שמעון אחר ששנה לנו "או לשמן ושלא לשמן" נפלא, דלכאורה מקומם תיכף אחר שפסק "קיבל והלך וזרק שלא לשמן"?

ונראה לי לומר דבר חדש דבסידורו זו השמיע לנו רבי הלכתא רבתי מאד.

דהנה להמעיין בחצוניות הלשון יובנו דברי רבי שמעון בסגנון זה: דשאני לן הולכה משאר עבודות בזה, דכל העבודות הן תכליתיות בהקרבן, אבל ההולכה היא רק עבודה סביית, דהיא סבה להזריקה, והראיה, דאם יעלה בידו לעשות זריקה בלא הולכה כגון "שוחט בצד המזבח, דשפיר דמי".

אבל המעיין המעמיק יראה תיכף דלא כן, דהאמת דגם ההולכה היא עבודה תכליתיית ככל עבודות; דממ"נ, אם נסבור דהולכה שלא ברגל לא שמיה הולכה (זבחים יד, יב), הרי בודאי לא נוכל למימר דהיא רק סבה, דא"כ מאי איכפת לן דהוה שלא ברגל, הא הגיעה למטרתה להזריקה "והמטרה מקדשת את האמצעים", ואף אם נסבור דהולכה שלא ברגל שפיר דמי, הלא הוא מפרש טעמיה משום דגם הולכה שלא ברגל שמיה הולכה, אבל בלי הולכה כלל כנראה לא יתכן, כמו שלא יתכן בלי שאר עבודות, וא"כ נפל החילוק בבירא.

ואם אפשר לנו לחלק בין הולכה לשאר עבודות הוא רק בזה, דכל העבודות אי אפשר לנו גם לקצרן, למשל, שחיטה בבהמה דלא יוכשר רק כשישחוט שני הסמנים, ואם גם דברובו מתכשר כמבואר בחולין (כז, א), אבל הלא הוא משום דרובו ככולו ולא מיקרי זאת אפשר לקצר; וכן בקבלה הא "אמר רב יהודה אמר רב, השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר, שנאמר ואת כל דמו ישפך" זבחים (כה, א); ובזריקה הא באמת במאי דאפשר לקצר איננה פוסלת מחשבה, כדאמרינן בזבחים (לו, ב) "לפיכך אם נתן את הראשונה כתקונה ואת השניה חוץ לזמנה כיפר", ולא פוסלת רק בראשונה דאי אפשר לקצרה. אבל בהולכה הא אין שיעור בזה ואפשר לקצרה, אם כי בשוחט רחוק מן המזבח אז הוא צריך לקיים מצות ההולכה בכל הדרך, והראי', דלמ"ד הולכה שלא ברגל לא שמיה הולכה, אם עשה הולכה שלא ברגל צריך לחזור לאחור ולא סגי בפסיעה אחת כמבואר שם מהא דמקשה: "ת"ש, קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר? אימא, יחזור הכשר ויקבלה", וכן מהא ד"איתיביה רב נחמן לעולא, נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר", והבן - אלמא דגם בהולכה צריך לקיים את מצותה בכל הדרך, אבל הרי יכול "לשחוט בצד המזבח", דאז הרי יכול לקיים אותה בפסיעה אחת למאן דס"ל דהולכה שלא ברגל דלא שמיה הולכה, או גם בתנועת ידיו, למאן דאית ליה דשמיה הולכה, וא"כ הרי יכול לקצרה. ולכן יש לחקור, אי נימא נהי דחשב מחשבה פסולה, אבל הרי הדבר אין לו שיעור, א"כ דל מהכא חלק ההולכה, שהיתה בה מחשבה פסולה, אבל הלא ס"ס ישאר מעט הולכה שלא היתה בה מחשבה ודי בזה; או כלך לאידך גיסא, ס"ס הרי היה פסול בהולכה והיא עבודה חיובית ותכליתיית ככל העבודות לא פלוג בה משאר העבודות, בזהו מחלוקת ר"ש ורבנן.

והבן בדברי ר"ש שאמר "אבל אפשר בלא הלוך שוחט בצד המזבח וזורק", ולא אמר אבל אפשר בלי הולכה, דבאמת היא מוכרחת כנ"ל, אלא דאפשר בלי הלוך, דאפשר לו לעשות הולכה בלי הלוך, לא מבעיא למאן דס"ל הולכה שלא ברגל שמיה הולכה, אך גם מאן דס"ל דל"ש הולכה, הא ג"כ אפשר בפסיעה אחת.

ואל תשיבני, דגם בקבלה הא רק למצוה בעינן שיקבל את כל דמו של פר ולא לעיכובא כמבואר בתוס' בזבחים (לד, ב ד"ה למעוטי שיריים) וא"כ גם שם אפשר לקצר? דהתם הא לא שייך למימר דל חלק הקבלה שהיתה בה מחשבה פסולה, דא"כ אותו החלק לא יתקדש בקדושת הכלי שרת, והוה כמו "נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול" (כה, א) וא"כ הוה "נתערב בדם פסולין דישפך לאמה" (עח, א), משא"כ בהולכה כנ"ל.

וזה יאיר לנו אור נוגה בכל הסוגיא בסוף פרקא קמא דזבחים (טו, א) דמסיק לבסוף: "אלא בהולכה זוטרתי כולי עלמא לא פליגי דפסולה, כי פליגי בהולכה רבתי", והדברים האלו עמומים מאד, ואי אפשר להציל בזה דבר ברור משינוי הגירסות ומהפרושים השונים בזה (עיין במל"מ בפ"א מהל' פסולי המוקדשין הלכה כג), אולם לפי דברינו הרי הדברים ברורים, דבהולכה זוטרתי, דאי אפשר כלל לקצר בזה לא שייכים כלל דברי ר' שמעון כנ"ל, וכל מחלוקתו לא יכולה להיות רק בהולכה רבתי דאפשר למימר דל חלק ההולכה שהיה בהפסול מחשבה כנ"ל.

ואם כנים אנחנו בזה, הרי נצדק ג"כ, אם נבוא לחדש, דדברי ר"ש לא יכולים להיות רק בלשמן ושלא לשמן, דהתם שייך כנ"ל, דס"ס הרי ישאר הולכה כשרה, אחרי דאין בזה שיעור, אבל ב"שלא לשמן" בכל העבודה, הרי הוה שוב כמו הולכה זוטרתי, דהא כל העבודה אי אפשר לבטלה.

וזהו שסדר רבי במשנתו "קיבל והלך וזרק שלא לשמן" דבזאת פסולה לכ"ע, אך ב"לשמן ושלא לשמן או שלא לשמן ולשמן" דבזה יש מחלוקת דרבנן סברי דגם בזה "שהזבח נפסל", אבל ר"ש פליג בהא כנ"ל.

ואוסיף עוד לחדש, דלכאורה יפלא מה שלא מצינו בשום מקום במשנה מחלוקת ר"ש גם בפיגול, ואדרבא דבזבחים (כט, ב) ובמנחות (יב, א) סתמה משנתינו סתם, דגם בהולכה איכא פיגול? ואמנם בזבחים (יג, ב) חפצו לאמר דיחלקו גם בפיגול, אבל לבסוף מדחו שם.

דלפ"ז נוכל לאמר: ראה זה חדש, דבפיגול לא משכחת כלל דברי ר' שמעון אחרי דפלוגתתו הוא רק ב"לשמן ושלא לשמן", ובפיגול הרי לא משכחת לה דהא קי"ל דאין מפגלים בחצי מתיר זבחים (מא, ב) ומנחות (יג, א) - וההוה אמינא בגמ' דמחלוקתם גם בפיגול? הוא טרם מסקנת הגמ' "אלא בהולכה זוטרתי כולי עלמא לא פליגי דפסולה".

ובזה יש ליישב ג"כ קושית התוס' במעילה (ו, א ד"ה ת"ש ר' שמעון אומר) שהקשו: "היכי קאמר דמיירי דהויא שהות למזרקיה אבל אימת פיגל דבקבלה לא מצי אמרת, דהא מוקמית לה בנעשית קבלה בהכשר, וגם בהילוך לא מצית אמרת, דהא ר' שמעון הוא דמכשיר בהילוך?" ודחקו שם בזה - אבל לפ"ד אפשר לאוקמי שפיר, דהיה הפיגול בהילוך, כמובן.