דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י' העבודות המתירות ומכשירי העבודות בקרבנות ומנחות ז

קושית התוס' בהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן, אמאי לא נימא כל שאינו ראוי לבילה וכו'. - חקירה בנשים שאינן מחויבות ואינן רשאות לסמוך מה בזה הסבה ומהו המסובב. - ע"ז תסוב השקלא וטריא במנחות (סא, ב) לענין נשים בתנופה. - ולפי המסקנא אנו רואים ברור, דה"אינן רשאות" זהו הסבה ש"אינן מחויבות". - וממילא אפשר ללמוד ערל וטמא מנשים. - דא עקא דהגמ' במנחות קאי לר' יוסי, ואיהו ס"ל, דנשים סומכות רשות. - ומלבד זאת קשה לומר כן. - נראה לנסח את החקירה בסגנון אחר, אם הסבה הוא בהקרבן או בהנשים. - וגם בזה תתישב הקושיא הנ"ל.

הנה בתוס' גיטין (כח, א ד"ה והא בעי סמיכה) ובתוס' מנחות (סב, ב ד"ה וכן השולח) עמדו על הדבר בהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן בקושיא: "נהי דסמיכה לא מעכבא, מ"מ ערל וטמא שאין יכולין לסמוך, לימא כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו?" ודחקו הרבה בתירוצם בזה עי"ש.

והנ"ל ליישב, דהנה בעירובין (צו, ב) ובחולין (פה, א) אנו מוצאים מחלוקת לענין נשים בסמיכה: "בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות ר' יוסי ור' שמעון אומרים, נשים סומכות רשות", והלכה כחכמים, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה ח). וא"כ המיעוט של נשים בסמיכה הוא בשני דברים, דאינן מחויבות וג"כ אינן רשאות. אך ממילא יתעורר לנו ספק, מהו בזה הסבה ומהו המסובב, אם בשביל שאינן מחויבות בסמיכה לכן אינן רשאות ממילא, או בהיפך, דבשביל שאינן רשאות בסמיכה, ממילא אינן מחויבות כלל.

ויש לפשוט ספיקתנו דא ממנחות (סא, ב) דאיתא שם: "ת"ר בני ישראל מניפין, ואין העכו"ם מניפין, בני ישראל מניפין ואין הנשים מניפות. א"ר יוסי, מצינו שחלק הכתוב בין קרבן ישראל לקרבן עכו"ם לקרבן נשים בסמיכה, יכול נחלוק בתנופה, לא; מה לי חלק בסמיכה שהסמיכה בבעלים, נחלוק בתנופה שהתנופה בכהנים, א"כ מה ת"ל בני ישראל, בני ישראל מניפין ואין העכו"ם מניפין, בני ישראל מניפין ואין הנשים מניפות". דהנה הלא הקישה התורה תנופה לסמיכה לענין נשים ועכו"ם, דכמו דבסמיכה מיעטה התורה לאמר: בני ישראל ואין בנות ישראל, כן לענין תנופה טרח קרא ג"כ וכתב בני ישראל דייקא, ורק בדבר זה לבד חלקה התורה תנופה מסמיכה, דהאחרונה היא דוקא בבעלים כדאמרינן במנחות (צג, ב) "ידו ולא יד שליחו", והראשונה היא בין בבעלים בין בכהנים מצד שליחות.

אבל אם החילוק הזה יכול לסבב גם חילוק והבדל לענין מעוטא דנשים השוה בתרוייהו, זה תלוי בחקירתנו הנ"ל. דאם נימא כהצד הראשון, א"כ הלא עצם המיעוט הוא לענין החיוב, ובזה הרי יכולים להיות שוים תרוייהו גם סמיכה וגם תנופה, שאין בנשים חיוב בשתיהם, אם כי בהדבר המסתעף מזה יבדלו, היינו דסמיכה הלא ג"כ אינן רשאות, אבל בתנופה יש עצה שיהיו רשאות לעשות ע"י כהנים, אבל הלא אין סבה המחייבת אותן לעשות את העצה הנ"ל; אכן אם נימא כהצד השני הרי כיון דבהסבה אינן יכולות להיות שוות ממילא אין כל דמיון ביניהם לענין המסובב, כלומר, כיון דכל הטעם שאינן מחויבות הוא בשביל שאינן רשאות, ואין עצה שיעשו זאת, וא"כ כיון דבתנופה גם אם אינן רשאות שפיר יש בכ"ז עצה לזה, ממילא הלא אין סבה במה לבטל ולסלק את חיובן.

והתבונן היטב, שע"ז תסוב השקלא וטריא, שמתחלה חפץ לאמר "מצינו שחלק הכתוב בין קרבן ישראל לקרבן עכו"ם לקרבן נשים בסמיכה, יכול נחלוק בתנופה" - כהצד הראשון, - ומסיק דלא כן, "אלא מה לי חלק בסמיכה שהסמיכה בבעלים נחלוק בתנופה שהתנופה בכהנים" - כהצד השני.

וכיון דהוכחנו כהצד השני הרי אנו רואים בזה דבר חדש, דאע"פ שבאמת בכח גם הנשים מחויבות בסמיכה, כמו שמחויבות הן בתנופה, אך כיון דבפועל אינן יכולות למלאות את החיוב הנ"ל ממילא כשר הקרבן גם בלעדה.

ממילא מתורצת קושית התוס' הנ"ל, דנימא לענין ערל וטמא כל שאינו ראוי לבילה וכו', דהא מקרבן נשים אנו רואים דלא אמרינן כאן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, דהא התורה לא מיעטא נשים רק מסמיכה, אבל מקרבנות לא מעטן, וקרבנותיהן כשירות אע"ג דגם הן מחוייבות בסמיכה בכח, כנ"ל, אך כיון דבפועל א"א להן למלאות זאת שפיר כשר הקרבן ואין אנו אומרים כל שאינו ראוי לבילה ממילא אף בערל וטמא הדין כן.

אך באמת הרי כל דברינו שטרחנו בזה הוא לחכמים דאמרי "ואין בנות ישראל סומכות", אך דא עקא דהראי' שהביאנו ממנחות (סא, ב) הלא מאן תנא הוא ר' יוסי ואיהו הלא סבירא ליה נשים סומכות רשות?

ובר מן דין נחוץ להבין כיון דלדידיה הרי הנשים גם בסמיכה אם תרצנה הרי יכולות הן לסמוך, ולא דהיכולת אינה מביאה לידי צורך ומה מועיל מה שהתנופה בכהנים, כיון דצורך אין כאן?

ומלבד זאת קשה לאמר כנ"ל, דהאיסור בסמיכה הוא סבה לאי חיובן, אחרי דכל האיסור הוא לפי דעת רש"י (עירובין שם עמוד א בכל הסוגיא) משום בל תוסיף, ולדעת תוס' (שם ד"ה מיכל) משום עבודה בקדשים וזהו מראה, כי האיסור הוא מסובב ולא סבה?

לכן נראה לי לנסח את חקירתנו בסגנון אחר באופן שיתכנו דברינו גם לר' יוסי; דהנה אף הוא איננו סובר רק שסמיכת נשים רשות, אף הוא איננו סובר רק שסמיכת נשים רשות, אך מצוה גם הוא מודה דאין כאן, וא"כ מצות סמיכה לא תתקיים על ידן, ועדיין יש לחקור במה הוה סבת הדבר הזה אם בהקרבן או בהנשים. כלומר אם דהקרבן ששייך לנשים הוא בעצם משונה בדין מקרבנות אנשים בזה, דעליו לא נאמרה הדין סמיכה וממילא לא תוכל להתקיים מצות סמיכה ע"י נשים, אחרי דזהו תנאי דסמיכה בבעלים דוקא; או דלא כך, דדיני דקרבנות שוין הן לכל ואחת הוא לנו, מי הם בעליהם נשים או אנשים והסבה הוא בהנשים גופייהו דמחולקות במצותן מאנשים, ומחולקות הן גם בזה דמצות סמיכה לא תתקיים על ידן, וזהו ממילא אחרי דסמיכה דוקא בבעלים, אין בקרבנותיהן סמיכה.

ונ"מ מזה, באופן שיצויר דמצות סמיכה תוכל להתקיים גם ע"י שליחות הכהנים. דאי נימא כהצד הראשון הרי ס"ס אין כאן כלל המצוה; אבל אם נימא כהצד השני הרי מה דאין בקרבנן דין סמיכה, הוא רק דבר המסתעף מה דע"י נשים לא תתקיים מצות סמיכה, אך כיון דשייך בזה שליחות, שוב ממילא יש בקרבנן דין סמיכה.

ומה שבסמיכה הוא רק ציור בעלמא הלא בתנופה היא עובדא, דהתנופה היא בבעלים וגם ע"י כהנים, וזהו שמחדש ר' יוסי דהאמת כהצד השני.

וא"כ הרי ס"ס אנו רואים גם לר' יוסי, דאע"ג שבעצם הקרבן אין כל סבה המסלקת את דין הסמיכה, אך כיון דע"י הבעלים אי אפשר שתתקיים מצות הסמיכה בפועל שוב אין טעון סמיכה ושוב שייך תירוצנו הנ"ל לכ"ע כנ"ל.