דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה כד

לפי הנחתנו דמצות יבום היא רק עליו עדיין הדרא הקושיא הנ"ל לדוכתה. - אע"ג שהיא אינה מצווה בכך מ"מ שייך בזה הגדר דעשה דוחה ל"ת כיון דאי אפשר לקיום המצוה בלעדה. - קושית הפני יהושע דהרי גם ביבום אם נותנת אמתלא לדבריה אין ליבם אותה בע"כ. ואיך שייך בזה לומר דאתי עשה ודחי ל"ת. - חקירה בהא דעשה דוחה ל"ת מהי הסבה הגורמת אם החיוב של העשה או הקיום. - מאונס ראיה להצד הראשון ומיבום ראיה להצד השני. - באמת הדחוי בא גם מצד שני הדברים יחד וגם מצד אחד לבד. - ומה שאמרינן דבאונס לא שייך לומר אתי עשה ודחי ל"ת הוא משום דשם ליתא גם אחד מהצדדים האלה. - ההבדל בין המצוה "ולו תהיה לאשה" ובין המצוה דפו"ר בחציו עבד וחציו בן חורין - בכל מצוה יש לדון גם מצד האדם המצווה וגם מצד המצוה המופשטת. - מזה עכ"פ מוכח דביבום יש מצוה גם עליה וזהו סותר להא דאמרן. - חידושו של ההפלאה דבברכת כהנים יש מצוה גם על ישראל להתברך. - כל מצוה שאי אפשר להעשות רק ע"י שניהם, שאחד מהם משמש בתור פועל והשני בתור נפעל יש במדה ידועה מצוה גם על הנפעל. - אכן בד"א כשקיום המצוה בא ע"י שניהם ביחד אכן יש מצוות כאלה שהשני הוא רק החומר שע"י תתקיים המצוה. - וזהו ההבדל בין ברכת כהנים למצות יבום. - באונס היא רק החומר וזהו ההסבר בגמ' "אי אמרה לא בעינא" וכו'. - ראיה לדבר דגם מצד קיום המצוה לבד אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת. - ובזה מסולקת קושית הדורש לציון הנ"ל.

אמנם לכאורה לפי מה דהנחנו בפרק כא, דמצות יבום הוקבעה רק על היבם ולא על היבמה, עדיין הדרא קושיא לדוכתה, כשיש צרות כשירות להיבם אם עבר ויבם את האסורה לו מטעם חייבי לאוין לא יקנה אותה ולא יפטר את הכשרות מטעם דאפשר לקיים שניהם? בשלמא בכהן גדול, אף שיש לו כהנים הדיוטים לא שייך בזה לבוא מטעם דאפשר לקיים שניהם, אחרי, דכאמור, על כל אח ואח יש מצוה מיוחדת, ובמה שיקיים ההדיוט את המצוה לא קיים הוא הכה"ג, כנ"ל; אבל היבמות שבין כך ובין כך המצוה לא עליהן רמיא, וכל הדחיה באה מצד היבם שעליו מוטל המצוה, וכיון דלגבי דידיה הרי שפיר אפשר לקיים את המצוה ע"י הצרות האחרות, הרי שפיר נכנס זאת תחת הסוג של אפשר לקיים שניהם?

ואין להעיר, דאיך שייך בכלל הגדר דאתי עשה ודחי ל"ת ביבמה, אחרי דהיא לא מפקדה בהמצות עשה ובהל"ת היא מפקדה שפיר כמו דכתבו התוס' בגיטין (מא, א ד"ה לישא שפחה) על הקושיא שלהם דליתי עשה דפרו ורבו ולדחי לאו דלא יהיה קדש? ותרצו "דבדידה ליכא עשה"? דמובן, דשאני הכא לגבי יבום, דאי אפשר שתתקיים העשה בשום אופן בלעדה, ולא דמי לפו"ר, דס"ס אין העשה של פו"ר דהעבד עלה דידה רמיא. ועי' בתוס' ישנים בכתובות (מ, א ד"ה אי אמר לא בעינא) שכתבו: "ול"נ, דהכא גבי דידה ליכא עשה, דהא אי בעינא אמרה לא בעינא ליה, הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה". ולכאורה הלא גם בלי הטעם דלא בעינא האיך שייך בזה לומר אתי עשה ודחי ל"ת אחרי דכל העשה הוא רק עליו "ולו תהיה לאשה" שהדברים ברור מללו, שהעשה הוא רק לו ולא לה? וע"כ דכיון דאי אפשר להעשה שיתקיים בלעדה, שפיר שייך הגדר דאתי עשה ודחי ל"ת, ובכן הדרא קושיא לדוכתה, דכ"ז שייך רק במקום שאין יבמה אחרת בלעדה, אבל כשיש עוד צרה כשירה, הרי באמת אפשר לבוא בזה מצד דאפשר לקיים שניהם?

אולם עי' שם בפני יהושע (ד"ה בגמרא אבל) שכתב על האי דכתובות הנ"ל: "ולכאורה קשה לי מהכא על מ"ש רש"י ביבמות (לט, ב ד"ה אמר רב אין כופין), דביבמה נמי אי אמרה לא בעינא ליה ונותנת אמתלא לדבריה לא כייפינן לה, אלא אדרבא כפינן ליה שיחלוץ, דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין לאו דוקא, אלא כל היכי דאמרה לא בעינא ליה, ואפ"ה שקיל וטרי הש"ס ביבמות פ"ק דאפילו ל"ת שיש בו כרת מנ"ל דלא דחי, ואיצטריך למילף מקרא, ואמאי לא אמרינן כי הכא דליתא עשה כלל דמלמדין אותה לומר איני רוצה?

מיהו יש לחלק, דשאני התם דאין למדין אותה לכתחלה לעקור מצות יבום, כיון שאין נותנת אמתלא ברורה לדבריה, ועוד במצות יבום איהי נמי מוזהרת שתקיים העשה, משא"כ הכא בדידה תליא מלתא דוקא וכו'. אלא דלפ"ז לא הוצרך רש"י לפרש דמלמדין אותה, אלא דבלא"ה כיון דאיהי נמי מזדהרא על כל איסורי ל"ת דאיסורי ביאה, ואיסורי עשה דולו תהיה לאשה לא קאי עלה, דהא כתיב ולו תהיה לאשה לא קאי עלה, דהא כתיב ולו תהיה מדעתה, א"כ אפילו אם רוצה, מי צייתינא לה לעבור על ל"ת, היכי דליכא עשה גבה".

אכן כשנתעמק בדבר נראה כי הסתירה שמקשה הפני יהושע מאונס ליבום נוגעת לא באחד הפרטים אך בעצם הגדר של עשה דוחה ל"ת; דהא לכאורה יש לחקור בזה מהי הסבה הגורמת להדחיה של הל"ת אם חיוב ההכרחי של העשה, או קיום העשה לבד, ונ"מ כשגם בלי הדחיה של הל"ת אפשר לו להשתמט מחיוב העשה, אלא שלא יקיים אותה, אם נימא באופן שכזה אתי עשה ודחי ל"ת.

והנה מהא דאונס הרי מוכח להדיא, דבאופן שכזה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת, דהרי בודאי אי אמרה לא בעינא לא יקיים את העשה בפועל, אלא שע"י זה ישתמט מהחיוב של העשה, ואפ"ה אמרינן דבכה"ג אינו דוחה.

אולם מזה דאנו משתמשים בהגדר דאתי עשה ודחי ל"ת לענין יבום, הרי אנו רואים ממש את ההיפך, דהא גם שם אפשר בחליצה, אלא משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כמבואר ביבמות (כא, א), אבל עכ"פ הלא ע"י החליצה מסתלק החיוב של יבום, ובכ"ז אמרינן בזה דאתי עשה ודחי ל"ת, הרי שמע מינה להדיא דלאו החיוב הוא הגורם, אך הקיום הוא הגורם?

ועל קושיא זו, כמובן, לא יועיל חילוקו של הפני יהושע מה שמנמק בזה שהיא צריכה אמתלא, דתיפוק ליה דגם בלי אמתלא כלל מצדה וגם כשהיא חפצה דוקא ביבום, הרי אפשר לו בחליצה, ונהי דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, אכן זהו רק כשאנו דנים מצד קיום המצוה, אבל כשאנו דנים מצד חיוב המצוה הלא לא נ"מ לן, דס"ס הוא פוטר את עצמו מהחיוב גם ע"י חליצה?

וע"כ אנו זקוקים לחילוקו השני של הפני יהושע דביבום יש גם עליה מצות עשה ולא כן גבי אונס, דרק עליו נאמר הכתוב "ולו תהיה לאשה".

ולענין החקירה שחקרנו בהגדר דאתי עשה ודחי ל"ת הנ"ל, אנו צריכים לבוא למסקנא זו, דגם שני הדברים אמת, דעשה דוחה ל"ת גם מצד הקיום של העשה וגם מצד החיוב של העשה; כלומר, דבסתמא יש בעשה דוחה ל"ת שני הדברים הנ"ל גם יחד, אבל יש ג"כ שרק מצד אחד לבד אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת; למשל, הציור של יבום הנ"ל, דשם אי אפשר לבוא מצד חיוב, אך מצד קיום כנ"ל, ובאונס הרי חזינן, דהגמ' מדגיש את כל הטעם מצד דאי אמרה לא בעינא דליתא לעשה כלל, אבל זולת זאת הוה אמרינן שפיר גם בזה דאתי עשה ודחי ל"ת, אע"ג דהיא לא מפקדה ואיננה מקיימה שום מצוה, בעוד שעל הל"ת היא עוברת שפיר, בכ"ז היה הדין דנדחה הל"ת מצד שחיוב וההכרח שבדבר, דאי אפשר בשום אופן שיתקיים העשה בלי עבירת הלאו מצדה.

אכן במקום שאי אפשר לבוא לא מצד החיוב ההכרחי, כי יש עצה אחרת להשתמט מן החיוב, ולא מצד הקיום מפני שבעצם עברת הל"ת איננו מקיים כלל עשה, שם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת.

וז"ש בגמרא: "אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל". כלומר, דבכאן ממ"נ לא שייך הגדר דאתי עשה ודחי ל"ת, כי מצד הקיום הלא היא אינה מקיימת כלל עשה בזה בעוד שעל הל"ת היא עוברת שפיר, ומצד החיוב ההכרחי הלא יש עצה אחרת להשתמט מזה ע"י שתאמר לא בעינא.

וז"ש בתוס' שם הנ"ל: "ול"נ דהכא גבי דידה ליתא עשה, דהא אי בעיא אמרה לא בעינא ליה, הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש", ושאלנו דלפ"ז ל"ל כל הטעם דלא בעינא תיפוק ליה דאין בה כלל העשה? אבל, כאמור, דזולת הטעם דלא בעינא הוה שפיר העשה דוחה ל"ת מצד החיוב ההכרחי שבדבר, שאי אפשר שהחיוב יתמלא בלי עבירת הל"ת מצדה, אבל עכשיו ממ"נ לא שייך הגדר דחיה כנ"ל; משא"כ גבי כיבוד, דנהי דגם שם אין חיוב הכרחי שאי אפשר להשתמט ממנו, שהרי כשהאב אומר לא בעינא ליתא לעשה כלל, ובאופן שכזה הרי אנו צריכים ללמד אותו לומר איני רוצה, בכ"ז שפיר שייך הגדר דחיה מצד הקיום שבדבר כנ"ל, דא אם יאמר האב לא בעינא, נהי דלא יעבור על העשה דכבוד, אבל ג"כ לא יקיים העשה.

באופן שכבוד אב ואם שוה ממש לענין יבום בהגדר דחיית העשה לל"ת, דבשניהם אי אפשר לבוא מצד החיוב ההכרחי, אך מצד הקיום של המ"ע.

ואין מזה סתירה לדברי התוס' (גיטין הנ"ל) גבי חציו עבד וחציו בן חורין, שלא שייך לומר דליתי עשה דפרו ורבו ולדחי לאו דלא יהיה קדש, משום דבדידה ליכא עשה, אע"ג דגם שם אי אפשר להחיוב של פרו ורבו המוטל על החציו עבד וחציו בן חורין להתמלאות בלעדה? דההבדל שביניהם ברור, דגבי פו"ר אמנם הוא מחויב בדבר, אבל עליה אין חיוב כלל, שאותו החציו עבד וחציו בן חורין יקיים את המצוה הנ"ל דוקא על ידה; משא"כ גבי אונס אי לאו הדין, דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל, אז אע"ג דרק הוא מקיים את העשה ולא היא, אבל ס"ס הלא היא חלק מחיוב המצוה של ולו תהיה לאשה, כי אע"פ שהמצוה לא נאמרה לה, אבל עכ"פ נאמרה עליה ש"ולו תהיה לאשה".

ובדברים יותר ברורים: כי על כל מצוה אפשר לדון מצד האדם המצווה, ומצד המצוה המופשטת; והנה אם נדון מצד האדם המצווה שניהן, כלומר המצוה של ולו תהיה לאשה והמצוה של פו"ר בחציו עבד וחציו בן חורין שוין, דבשניהן הוא מצווה ולא היא; אבל כשאנו דנים מצד המצוה המופשטת יש הבדל רב, דבהשניה בפו"ר היא איננה חלק מהחיוב גם בנדון המצוה המופשטת, דהרי אין המצוה כוללת שישא דוקא אותה, משא"כ בהראשונה היא עכ"פ חלק מהמצוה המופשטת של ולו תהיה לאשה.

אכן עכ"פ נתבאר מזה, דביבום ע"כ שיש מצוה גם עליה, דאל"ה הוי דומיא דאונס דלא היה שייך בזה לומר אתי עשה ודחי ל"ת, אחרי דמצד החיוב של היבם הרי אפשר להשתמט ע"י החליצה, ואי אפשר לבוא בזה רק מצד קיום המ"ע כנ"ל.

אולם כבר הבאנו ראיה מהא דכתובות (סד, א) הנ"ל, דהיא אינה מצווה על מצות יבום, וכן משמע לשון הרמב"ם (בפ"א מהלכות יבום הלכה א, ב) שכתב: "מצות עשה מן התורה שייבם אדם וכו' ומצות עשה מן התורה לחלוץ לה", ומשמע שהמצוה רק עליו; וכן בספר החנוך (מצוה תקצח-תקצט שהן מצות יבום וחליצה), מסיים ונוהג בזכרים, ואי חל ג"כ עליה ה"ל לסיים ונוהג בזו"נ כדרכו, וכבר האריך בזה במנחת חינוך (מצוה א אות טו מהד' מכון י-ם), לפ"ז הרי הדרא קושיא לדוכתה, איזה הבדל יש בין אונס ובין יבום, דבהראשון לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ובהשני אמרינן שפיר?

אכן נ"ל לחדש, דאע"ג דבשניהם גם באונס וגם ביבום החיוב רק עליו ולא עליה בכ"ז יש הבדל בולט ביניהם. בהקדם דברי ההפלאה בכתובות (כד, ב) שכתב לענין זר שעולה לדוכן "דנלענ"ד פשוט, דכמו דאיכא עשה לברך את ישראל, ה"נ איכא מצות עשה לישראל להתברך מן הכהנים, וכן מצינו בכל מקום, אע"ג דבתורה אינו מפורש הציווי אלא על העושה המצוה, על שניהם הם כמו יבמה יבא עליה, והמ"ע גם עליה, תדע דהא קאמר ביבמות (כ, א) דדוחה ל"ת ואיך היא עוברת על ל"ת אם אין המצוה עליה כמ"ש התוס' בגיטין (מא, א)". והנה מ"ש, דביבום הציווי הוא גם עליה, הרי כבר ביארנו דלא כן, וגם מ"ש דאם לא היה הציווי גם עליה לא היה עשה דוחה ל"ת כמ"ש התוס' בגיטין, כבר ביארנו את ההבדל שביניהם. אך בכ"ז יועילו דבריו לנו להוציא מסקנה שכזו, דכל מצוה שאי אפשר לה להעשות רק ע"י שני אנשים אם גם שאחד מהם בא בתור פועל והשני בתור נפעל, אם כי הציווי הוא רק על אחד מהם, על הפועל, בכ"ז יש במדה ידועה מצוה גם על הנפעל, כיון דאי אפשר להמצוה בלעדו, וההבדל הוא רק בזה, דעל הפועל יש ציווי ועל הנפעל אין ציווי, אבל ס"ס גם הוא מקיים מצוה.

ונוסיף עוד על זה, דבמה דברים אמורים, כשקיום המצוה בא ע"י שניהם ביחד, אבל כשקיום המצוה בא ע"י אחד לבד, והנפעל הוא החומר שעל ידו מקיים הפועל את המצוה, שם איננה מתיחסת המצוה רק להאחד, להפועל בלבד.

למשל, יש מצות יבום ויש מצות כיבוד אב ואם, בהראשונה, כאמור, גם היא מקיימת מצוה אע"ג דהציווי נאמר רק עליו, אבל בהיות שקיום המצוה הוא בהלהקים לאחיו שם בישראל, וזה בא ע"י שניהם ביחד. אבל המצוה השניה - כבוד אב ואם, אע"ג דגם שם אי אפשר להמצוה של כבוד להעשות בלי האב והאם המתכבדים, אבל, כמובן, שקיום המצוה הוא בהכבוד ולא בההתכבדות, וא"כ האב והאם אינם רק החומר שע"י מקיים הבן את המצוה, והמצוה מתיחסת רק אליו.

ומפני זה אין הדמיון של בעל ההפלאה עולה יפה, שמדמה שגם על הישראל יש מצוה להתברך מן הכהנים כמו שיש מצוה על היבמה, וההבדל שביניהם כבר מובן מאליו.

ובאונס, שעליו אמר הכתוב ולו תהיה לאשה, אע"ג דגם שם אי אפשר להמצוה להתקיים בלעדה, בודאי דבזה הוא מעין ציור של מצות כיבוד, כלומר, שהיא רק החומר שעל ידה מקיים המאנס את המצוה, ולא כיבום שקיום המצוה גופה בא ע"י שניהם ביחד. ואת זה אפשר להוכיח מהא גופא, דכל המצוה בא רק כשהיא רוצה בכך, כמו כיבוד אב, שג"כ כל המצוה הוא כשהאב חפץ בכך, ואי היתה המצוה על שניהם ביחד מה זה תלוי ברצונה, אלא דכל המצוה באה מעין קנס שאנו קונסים להמאנס לטובת האנוסה.

וממילא מובן ההבדל בין יבום לאונס, דבהראשונה אמרינן שפיר אתי עשה ודחי ל"ת, משום, דכאמור, עצם המצוה בא ע"י שניהם ביחד, ונהי שאין עליה ציווי, אבל עכ"פ גם היא משתתפת בקיום המצוה; משא"כ באונס, שהיא רק חומר לקיום המצוה של הבעל, אי אפשר לה לעבור על ל"ת מצד קיום העשה של זה. ודוק ותשכח, כי יש עוד מצות בציור המצות עשה של אונס. למשל, מצות יעוד שראיתי מקשים על הא דאיתא בקדושין (יח, ב): "ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט", אע"ג דאי אפשר לקיים בה מצות יעוד, דאמאי לא נבוא בזה מצד דאתי עשה ודחי ל"ת? אכן גם שם היא רק חומר לקיום המצוה של האדון ולא שייך בזה לומר אתי עשה ודחי ל"ת כמו שלא שייך זאת גבי אונס.

ובזה מסתלק דיוקנו שדיקנו לעיל לשיטת התוס', דכל הטעם הוא משום דגבי דידה ליכא עשה, א"כ ל"ל להגמרא להדגיש את הטעם משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל? ולפ"ז ניחא, דזו היא הנותנת, דמזה אנו רואים שהמצוה של ולו תהיה לאשה איננה מעין דוגמא של המצוה יבמה יבא עליה, דשם נעשית המצוה ע"י שניהם ביחד, וכאן היא רק החומר, שעל ידה יקיים המאנס לבד את המצוה כנ"ל.

ובקצור, דגם במקום שיש קיום מצות עשה לבד בלי חיוב, זאת אומרת שאפשר להשתמט מהחיוב גם בלי דחיית הל"ת, אבל קיום שאי אפשר בלי דחיה כמו יבום נמי אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת, אך אונס שאני, דרק הוא יקיים את המצוה ולא היא כנ"ל.

וראיה לדבר, דגם במקום שאפשר להשתמט מן החיוב בכ"ז אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת מצד הקיום לבד יש להביא מדברי הרדב"ז (ח"א סי' תקכד) שכתב: "שאלת ממני, בהא דקי"ל אב שמחל על כבודו כבודו מחול, אם פטור הבן ממצות כבוד לגמרי, אם מכבד אותו הוי כמכבד אינש דעלמא, או לא. תשובה, מן העונש פטור אבל מצוה איכא, וכן ראיתי בשם הרא"ה ז"ל פרק אלו מציאות, דתנינו מנין שאם א"ל אביו הטמא או אל תחזור כו' כולכם חייבים בכובדי, טעמא דכתב רחמנא כו' הא לא"ה ציית ליה, הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה. והקשה עלה, איך ס"ד דעשה דכבוד דחי אפילו לאו גרידא, הא אי אמר אב לא בעינא מי איתא לעשה כלל? ותירץ הרא"ה, דאפ"ה כי אמר האב לא בעינא שייך לעשה, דמ"מ מצוה היא וכו' ולא תועיל מחילה אלא לפטור מעונש, אבל מצוה היא". הרי הדברים ברור מללו, דגם מצד קיום לבד אמרינן שפיר אתי עשה ודחי ל"ת.

ונחזור לענינינו, דעכ"פ נתבאר, דביבום גם היא משתתפת בקיום המצוה, אם גם אינה מוזהרת על זה, וממילא שייך גם עליה תירוצנו על קושית הדורש לציון, דלא נקרא אפשר לקיים שניהם מה שיכול לייבם את הצרה, דס"ס לה אי אפשר לקיים שניהם כנ"ל.