דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ד' גדרי זכיה ושליחות יד

הסוגיא בפ"ק דגיטין דמדמה גט שחרור לתופס לבע"ח התמוה מאד. - עיקר דינא דתופס לבע"ח דלא קנה טעמא בעי. - יש שפרשו, מצד דאין שליח לדבר עברה וגם זה בלתי מובן. - ביאור דברי הירושלמי בפ' האומר דבעינן שלוחו של בעל הממון. - כל גדר שליחות הוא במקום שפעולת השליח הוא מכח המשלח ולא להיפך במקום שכח המשלח הוא מפעולת השליח. - במקום דחב לאחרים נחוצה לנו פעולת השליח גם לגבי הלוה וגם לגבי המלוים האחרים. - גם בגירושין הקבלה היא בכח הזכות. - הזכות יש לה רק כשרצונו של הבעל בכך. - ובזה מבוארת הסוגיא הנ"ל שהתחלנו בה.

גיטין (יא, ב): "יתיב רב הונא ורב יצחק בר יוסף קמיה דר' ירמיה ויתיב ר' ירמי' וקא מנמנם, ויתיב רב הונא וקאמר, ש"מ מדרבנן התופס לבע"ח קנה. א"ל רב יצחק בר יוסף ואפילו במקום שחב לאחרים? א"ל אין. אדהכי איתער בהו ר' ירמיה, אמר להו דרדקי הכי א"ר יוחנן, התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה. וא"ת משנתנו? כל האומר תנו כאומר זכו דמי".

והנה מאד נדחקו הראשונים בפירוש הסוגיא הזו, שמדמה שני דברים נפרדים הרחוקים אחד ממשנהו כרחוק מזרח ממערב - רבותינו בעלי התוס' (ד"ה שמע) אמרו בזה דברים דחוקים כאלה: "דחשיב קצת חוב משום דעבד ליה נייח נפשיה, ומ"מ חשיב ליה חב לאחרים, שהרי אינו חייב לו האדון כלום". וכבר כתב הר"ן (ד, ב ד"ה גמ') ע"ז: "ודברים הללו רחוקים בעיני הרבה, ועוד דא"כ היכי בעינן למילף מהכא דתופס לבע"ח קנה שאני הכא שהאדון נותנו על דעת כן?"

והוא מותיב לה והוא מפרק לה בשיטה חדשה וכתב: "ולי נראין דברים כפשטן, דממתני' שמעינן דכל אדם מדעתו יכול לעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו, ומש"ה כיון שהאדון אמר תן שטר שיחרור לעבדי, הרי שליח יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו והרי הוא כאילו עשאו עבד שליח לכך. ומינה בעינן למילף, דתופס לבע"ח קנה לפי שהתופס יכול לעשות עצמו כאילו עומד במקומו של בע"ח".

וכבר עמדנו על זה דזה ניחא רק אם נסבור כדעת רש"י דבעשאו שליח לכ"ע קנה, אם כן כל הספק הוא אם "אדם מדעתו יכול להעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו", אבל לשיטת בעלי התוס' שזהו גם דעת הר"ן דאף כשעשאו שליח נמי לא קנה, א"כ איזה שייכות יש בין זה לזה, דהא בעבד בודאי כשעשה שליח לקבלה דשפיר דמי?

ונ"ל בעזה"י בביאור הסוגיא החמורה הזו באופן חדש.

דהנה באמת כל עיקר דינא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה אף דעשאו שליח, טעמא בעי אמאי, הא קי"ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו?

ויש שחפצו לומר - עיין בפנ"י בכתובות בפ' הכותב (פד, ב ד"ה את התופס) דהוא משום דאין שליח לדבר עבירה, אבל כבר דחה זאת הקצוה"ח בחו"מ (סימן קה ס"ק א) והוכיח, דלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא היכא דלהמשלח הוי עבירה.

ונראה לי בטעמא דדינא זה עפ"י דברי הירושלמי בגיטין בפ' האומר (פ"ו הל' א): "ר' זעירא בעי קומי ר' מנא, אף לענין מתנה כן, אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו? אמר ליה, תמן התורה זיכתה אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, אית לך מימר במתנה, אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו".

ומזה נולד הכלל המוסכם בראשונים ואחרונים דבעינן שלוחו של בעל הממון, ולכן בקבלת מתנה אינה מועלת שליחות, עיין בנמוקי יוסף בב"מ (ה, ב ד"ה ראה), וביאור הכלל הזה לדעתי כך: דרק אז שייך הגדר שליחות, דנימא דהפעולה שעשה השליח הוי כאילו עשה המשלח, רק באופנים כאלה שאצל המשלח הפעולה מתהוה מכח הזכות, אך לא בהיפך שהזכות מתהוה אצלו מכח הפעולה; או בלשון אחר, דרק אז שייך שליחות היכא דפעולת השליח הוא מכח זכות המשלח, אך לא בהיפך שזכות המשלח הוא מכח פעולת השליח. למשל, "האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה" (קדושין מא, א), דבשניהם פעולת השליח הוא מכח זכות המשלח, דהא מקדש הוא בכסף, או בשטר של המשלח, דרק לו - להמשלח - הזכות לעשות בהם כטוב בעיניו; או האשה מתקדשת בשלוחה, דמקבל הקדושין לא בעד עצמו אך בעד האשה שרק לה הזכות על גופה להתקדש למי שלבה חפץ; וכן בתרומה, כמובן, דרק להבעלים הזכות לעשות בממונו מה שיחפוץ; וכן בגירושין שילפינן "ושלח מלמד שהאיש עושה שליח", דמובן מאליו, דגם שם שייך הגדר הזה; וכן גבי מוכר ולוקח נמי שייך שליחות כמבואר בב"ק (קב, ב), דגם שם הוא כנ"ל; אבל לענין קבלת מתנה הרי הוא בהיפך דלא מפני הזכות הוי הקבלה, אך אדרבא ע"י הקבלה מתהוה הזכות, וא"כ פעולת השליח הוא לא מכח זכות של המשלח, אך בהיפך שזכות המשלח תהיה מכח פעולת השליח, וזאת לא אשכחינן כנ"ל.

ועתה כבר יש בידינו טעם מרווח בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה אף בעשאו שליח, דהנה ההבדל בין אינו חב לאחרים לחב, הוא בזה, דבהראשון נחוץ לנו פעולת השליח רק כנגד הלוה, אבל בהשני - בחב לאחרים - הנה נחוץ לנו השליחות בשתים, א' לגבי הלוה, ב' לגבי המלוים האחרים; ולפי כללא הנ"ל, הנה לגבי הלוה בודאי מועלת השליחות, דהא לגביה הפעולה - היינו התפיסה - הוא מכח הזכות, דיש הזכות למלוה לתפוס את חובו, אבל לגבי המלוים האחרים הרי הוא בהיפך, דלא הוי התפיסה מכח הזכות, דאיזה זכות ויתרון יש לו נגדם, אך כשתופס בעצמו הנה הזכות יתהוה מכח התפיסה, ולזה הרי אינה מועלת שליחות.

וזהו שאמרו תופס לבע"ח קנה, אך במקום שחב לאחרים לא קנה.

ונשוב איפא לדברי הירושלמי דיובנו היטב לפי דרכנו. המקשן חפץ לדמות קבלת גט לקבלת מתנה, דסבר דגם בגט הוי כנ"ל אחרי דרצונה אינה מעלה ואינה מורדת, וא"כ הזכות להתגרש הוא מכח הקבלה, ולא הקבלה מכח הזכות, דאיזה זכות יש לה אחרי דלאו ברצונה תליא מלתא?

והתרצן השיב דלא כן "תמן התורה זיכתה אותה בגט והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה", דבאמת גם בגירושין הקבלה הוא מכח הזכות שיש לה להתגרש, אם כי העיקר תלוי ברצון המגרש, אך זהו רק תנאי בדבר, כלומר, דרק אז יש לה הזכות אם המגרש רוצה, דמה הוא זכות היינו יתרון המיוחד ומוגבל רק לאחד, וקבלת הגט הרי הוא ג"כ מיוחדת רק לה, דלאחר או לאחרת הרי אין זה כלום, משא"כ בקבלת מתנה דאותה הנתינה והקבלה הרי שייכת לכל העולם, ומי שיקבלה יזכה כמו המשלח.

ועתה יתבאר לנו בנקל כל הסוגיא, דכאמור, הזכות שיש לה להתגרש הוא רק בתנאי כשיהיה רצונו לזה, ומשנה ערוכה שנינו בפרק האומר (סב, ב): "האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה לחזור לא יחזור, לפיכך אם אמר לו הבעל אי אפשי שתקבל לה, אלא הולך ותן לה, אם רצה לחזור יחזור". ומובן, דכל אלה הדברים הוא כמו כן בשיחרור.

והנה כשאומר תן שטר שיחרור זה לעבדי, נהי דאומר תנו לאו כאומר זכי דמי ואין כאן רצון מיוחד שישתחרר תיכף, אך הרי ג"כ לא הגביל זמן מתי יחול השיחרור, ואם, למשל, דהעבד יהיה באותו מעמד ותיכף כשיקבל האיש את שטר השיחרור יקח הוא מידו, הלא ישתחרר תיכף, א"כ, לכאורה, גם כשלא לקח העבד תיכף את הגט, נימא דשלוחו של אדם כמותו, וכשהוא ביד האיש, שליח העבד, הרי הוה שוב כאילו הוא ביד העבד?

אך באמת אינו כן, דהא בזה הרי תשאר שוב קושית הירושלמי, דהוה כמו שליח לקבל מתנה, דהתירוץ "תמן התורה זיכתה אותה בגיטה" הרי לא שייך בזה, דהא הכא אין רצון מיוחד שישתחרר תיכף כנ"ל.

וכיון שביארנו דהמחלוקת ב"תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים" אי קנה או לא, תסוב ג"כ על ציר הזה, הרי מה מזהירים מאד דברי הגמ' "ש"מ התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה", וא"כ שייך גדר שליחות גם במקום שהזכות יתהוה מכח הפעולה, ולכן "אם רצה לחזור לא יחזור", אם כי בנ"ד זכות המשלח הוא מכח פעולת השליח כנ"ל?

וזהו שמשיב לו "הכי א"ר יוחנן, התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, וא"ת משנתינו, כל האומר תנו כאומר זכי דמי", וא"כ איכא רצון מיוחד לזה, ושייך שוב תירוץ הירושלמי "תמן התורה זיכתה אותה בגיטה".