דרכי משה, אורח חיים קכח

כתבו התוס' פרק כל כתבי (שבת קיח:) לא ידעתי מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך עכ"ל. ומצאתי כתוב ע"ז ולפ"ז יכול הישראל לעלות עם הכהנים והם יברכו לרוב עם הדרת מלך מה טוב אכן לא נהגו באולי אשר אף בלא כהנים יעלו עכ"ל ועל דברי התוס' קשה לי דהא איתא בהדיא בכתובות פרק שני (כד:) דזר הנושא את כפיו עובר בעשה ואפשר דר"י לא קאמר אלא כשעולה עם כהנים אחרים אבל לבד הוא עובר בעשה וצ"ע:

ובחידושי אגודה פרק הקורא את המגילה דאסור לעלות בבתי שוקיים:

ונוהגין להקל בקצת מקומות:

ובחידושי אגודה פרק היה קורא יש מהגאונים שמצריכים לברך ענט"י ולא ראיתי נוהגין כן עכ"ל. ונראה דטוב שלא לברך שהרי הרמב"ם ס"ל דלא צריך נטילה כלל אם נטל ידיו שחרית ולכן יטול בלא ברכה:

אבל המנהג אינו כן אלא הלוים שופכים על ידי כהנים בלא נטילה:

גם במדינותינו אין המנהג כן לרחוץ הרגלים:

ובכל מדינות אלו נוהגין כדברי הר"ן ורבינו בעל הטור

וכתב בחידושי אגודה פרק היה קורא לאחר הדוכן כהנים נועלים מנעליהם ונוגעים ברגליהן ובמנעליהם וטוב בעיני ליטול ידיהם טרם שיתפללו וכן הורגלתי לעשות או ילכו יחף עד אחר כל התפלה עכ"ל:

וכ"כ בתשובת מהרי"ל סימן מ':

וכ"ה לשון הסמ"ק אין הכהנים רשאין להתחיל עד שיכלה הדיבור מפי המקרא:

וכן תירץ מהר"א מפראג על הטור וכדבריו משמע ברש"י ותוס' פ' אלו נאמרין (י.) ול"נ לתרץ כמ"ש הב"י דקאי על רבון העולמים אבל הלשון דבברכה אחרת דחוק קצת:

וכך הם דברי רבינו דהא דקאמר דאם מובטח ונשא כפיו אאם אין שם כהן אחר קאמר:

וטעמו משום הא דכתב לקמן דבעינן שהמקרא יהא ישראל. וכן הוא בהגהות מיימון ובמרדכי פ' הקורא עומד בשם מוהר"ם דאם הכהן ש"ץ יעמוד ישראל אצלו ויקרא לכהנים והש"ץ ישתוק עד שים שלום:

ונהגו הכהנים להאריך בניגונים שלהם בששה מקומות דהיינו בתיבת יברכ"ך ובתיבת וישמר"ך ובאלי"ך ובויחנ"ך ובאלי"ך ובשלו"ם ובאלו ו' מקומות מאריכין יותר מבשאר תיבות. ושמעתי טעם הדבר משום דבכל אחד מאלו המקומות סלוק ברכה בפ"ע כי אלו ג' פסוקים הם ו' ברכות לכן בכל סיום ברכה מאריכין קצת ובב"י בשם הרוקח שבאלו התיבות הופכין הכהנים לדרום ולצפון ואפשר שהוא ג"כ מטעם זה (ועיין בב"י ס"ס דחשיב יותר מששה דחשיב ג"כ תיבת לך ובזה לא שייך טעם זה). ונהגו לומר עוד רבון העולם כשהכהנים מאריבים בסוף תיבות וישמר"ך ויחונ"ך ושלו"ם כתב מהרי"ל סימן קמ"ח המקרא לא יאמר רבון כו' מפני טירוף:

ובארצות האלו נוהגים העם שעושין כן כדי שלא יוכלו להסתכל בידי הכהנים והכהנים משלשלין טליתותיהם על פניהם אבל ידיהם חוץ לטליתותיהם שגם הם לא יסתכלו בידיהם ואמרינן בירושלמי דאסור להסתכל בכהנים משום היסח הדעת:

ונהגו העולם עכשיו לומר פסוקים ואפשר דסמכו אהא דכתב הרא"ש והביאו הטור לעיל סי' נ"ז לענין ברכו דנהגו לומר יתברך. ולכן מאריך החזן כו' וכן עכשיו דהכהגים מאריכים הרבה בברכותיהם אפשר דשפיר דמי ומוטב שלא לאמרו אלא דנהגו כן:

ונראה דה"ה בכהן שהרג ועשה תשובה נקטינן דנושא כפיו דלא גרע מכהן שהמיר. וכן משמע בהגהות מיימוני וע"ל סי' קל"ה בדין כהן שהמירה בתו:

ובהג"מ דה"ה מי שנתאבל על שאר קרוביו כל זמן שמשנה מקומו לא ישא את כפיו:

ונראה דה"ה אם אין שם כהנים אלא הוא לא ישא את כפיו רק שא"צ לצאת מב"ה שאין קורין כהנים וגם הנוטל ידים לא יבא אליו ואז אינו עובר כמבואר ריש הסימן:

ואין להקשות על דברי המרדכי דלמה אמרו קטן לא ישא כפיו דהא כל קטן אינו נשוי וא"כ מאי איריא קטן אפי' גדול נמי די"ל דנקט קטן אע"פ שאינו מצטער בסיבת מניעת לו אשה כי עדיין א"צ לכך ואפ"ה אסור וה"ה גדול הפנוי ששרוי בלא שמחה. ונראה דגם המרדכי אינו אוסר אלא לישא כפיו בפני עצמו אבל עם אחרות שרי דלא גרע מקטן וכן נוהגים בכל מקום שנושאים ידיהם עם אחרים:

ואני אומר כי הטעם שחשבו הם לבטל הוא עיקר כי מחמת ביטול מלאכה לעם שבאלו הארצות שהכהנים והעם טרודין במחייתן בגלותן ואין להם לפרנס בני ביתם כי אם הלחם אשר ילקטו בזיעות אפם דבר יום ביומו והם טרודין למחייתן ואינם שרוים בשמחה ולכן איך נושאים כפיהם ביום שיש בו ביטול מלאכה לעם ואף בשבת אינן נושאים כפיהם מפני שטרודים במחשבתם והרהורים על מעשה ידיהם שעברו ושעתידים להיות וינוח גופם קצת מעמלם ואינם שרוים כל כך בשמחה כמו בי"ט שנאמר בו ושמחת בחגך ולכן נשתרבב המנהג שלא לישא כפים כי אם בי"ט כן נראה לי: