דרכי משה, אבן העזר ה

במ"מ פי"ו דא"ב כתב דיש אוסרין כהן פצוע דכא בגיורת וכן מצאתי כתוב בהגה"ת אלפסי פרק הערל בשם ר"י א"ז:

במ"מ פי"ו דא"ב כתוב דכן דעת הראב"ד והרשב"א:

וכן כתב הרמב"ם בפרק ששה עשר מהלכות איסורי ביאה:

וכתב בהג"הת מיימון פרק ששה עשר מהלכות איסורי ביאה ובמרדכי פרק ח' שרצים ומ"מ מותר לאכלו מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי עכ"ל:

בהגהת אלפסי פרק במה בהמה דמותר לתת טבעת לבהמה כדי שלא יעלה עליה זכר ולא מקרי סרוס דהא אמרו שבת (קי.) דמותר ליטול כרבלתו של תרנגול אע"ג דמיסתרס ע"י כך וכן אמרו (שבת נב) האילים יוצאים לבובות דהיינו שקושרין עור על זכרותם שלא יעלו על הנקיבות ש"מ דכל שאינו עושה מעשה באיברי הזרע שרי:

דלא כהראב"ד דמיקל בדבר.

משמע דוקא משום איסור סרוס איכא אבל משום צער ב"ח ליכא וכ"כ מהרא"י סימן ק"ה דכל דבר הצריך לאדם יכול לעשות בבהמה וחיה וכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות אך שהעולם נמנעים ונזהרין משום דנראה להם כאכזריות וכ"כ באו"ה סימן נ"ט דכל דבר הצריך לרפואה או לשאר צורך לית בה משום צער ב"ח: