בהר"ן ע"א דף ת"ט ע"ב דיבמות בין איכא אויבים לבעל או לנטען ליכא למיחש לקלא ובמרדכי סוף הפרק שם א"נ אי על ידי אויבים לא פסיק לאו כלום הוא אע"ג דמעיקרא לא יצא ע"י אויבים עכ"ל אמרי' בגמ' שם דהא דאם פסיק הוי קלא שאין בו ממש ה"מ דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה היא עכ"ל: