פירוש הרא"ש על נדרים עח.

ת"ל זה הדבר. חכם מתיר כדכתיב לא יחל דברו ודרשינן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו דמשמע שעושה דבריו חולין ומתירן מעיקרן:

להכשירשלשההדיוטות. דכל ישראל כשרין להפר נדרים (ובזו) [וב'] ליכא למימר מדאיצטריך ראשי המטות להכשיר יחיד מומחה ותרי הוו ב"ד שקול הלכך צריך שלשה ואפילו לשמואל דאמר שנים שדנו דינם דין ה"מ לממונא אבל לאיסורא מודה דבעי שלשה:

ביחיד מומחה. והא דכתיב ראשי בלשון רבים מומחין דעלמא קאמר:

לומר שיש שאלה בהקדש. שאם שחט קדשים בחוץ ונשאל על הקדשו נפטר מקרבן וכרת וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומה ומעשר כדאמר לעיל בפרק הנודר מן הירק (דף נט.):

ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש. דסבירא להו דהקדש בטעות הקדש כדאיתא במסכת נזיר (דף לא.) אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא קדוש ויצא לבן ב"ש אומר הקדש הילכך לא מהניא שאלה דאפילו טעות ודאי הוי הקדש וכ"ש בטעות שעל ידי חרטה יצא לחולין:

ב"ש לית להו גזירה שוה. ולקמן בעי הדיוטות מנא להו דאי הוו דרשי ג"ש למילף נדרים משחוטי חוץ להכשיר הדיוטות הוו ילפי נמי שחוטי חוץ מנדרים דאין ג"ש למחצה:

לומר לך חכם מתיר ואין בעל מתיר. וברייתא דלעיל דאית ליה ג"ש וגם חכם מתיר ואין בעל מתיר ס"ל דמופנה מצד אחד הך דשחוטי חוץ:

על השחיטה הוא חייב. אם שחט עוף קדשים בחוץ חייב אע"פ שאין זה דרך הכשרו בפנים ואם מלקו בחוץ פטור. ומאן דדריש גזרה שוה נפקא ליה כדדריש בתורת כהנים אשר ישחט על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המליקה: