פירוש הרא"ש על נדרים סא.

למה לי למימר. פשיטא דחדש העיבור הוא בכלל השנה דבין פשוטה ובין מעוברת קרויה שנה:

אלא לאו דאמר שנה. ואגב אורחיה קא משמע לן דשנה כהשנה ואינו אסור אלא עד תשלום השנה דאי הוי כמו שנה אחת כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמן הזה מאי נפקא מינה בעבורה:

מהו דתימא הלך אחר רוב השנים. ולא היה בדעתו אלא עד תשלום אלול:

יובל מאי. אם אמר יובל זה מותר בשנת היובל או לא:

תא שמע. דפלוגתא דר' יהודה ורבנן היא:

שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחד. כלומר שנת חמשים אתה מונה לתשלום יובל שעבר ואי אתה מונה אותה להיות אחד ליובל הבא שתהא נקראת תחילת שנת השמיטה הבא:

ורבי יהודה סבר דיובל היא תחלת שביעית הבאה. הלכך לרבנן אסור בשנת היובל ולר' יהודה מותר:

ואין כאן אלא חמש. בשמיטה ראשונה של יובל:

אמר להם לדבריכם. דבעיתו לפרושי דשבע שנים בכל השמיטות איירי ואמטו להכי אקשיתו לי תקשי נמי לדידכו ועשת את התבואה לשלש השנים דלא מציתו לאוקומי בכל השנים דשנה שלפני היובל צריכה לעשות לארבע השנים לעצמה ולשנה שביעית ולשנת היובל ולשנה שלאחר היובל עד הקציר:

מתני' עד הפסח אסור עד שיגיע. משום דבסיפא שייך למתני אסור נקט ברישא נמי אסור:

עד שיהא אסור עד שיצא. דמשמע כל זמן שהוא הווה:

עד פני הפסח. ויש במשמעות זה שלשה עניינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ויהיה מותר בימים האחרונים ואיכא למימר עד פני פסח והיינו עד שיצא וקאמר רבי מאיר עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה: