פירוש הרא"ש על נדרים ג.

ואיבעית אימא ידות איידי דאתיין מדרשא כו'. כלומר ודאי האי טעמא איתיה דלא דק תנא זמנין דפריש במאי דפתח וזימנין במאי דסליק ומיהו הכא איכ' טעמא אמאי פתח בידות:

כינויין לשון נכרי' הם. הרי עיקר הדבר כלשונם:

לשון שבדו להם חכמים. כמו (מלכים א י״ב:ל״ג) בחדש אשר בדא מלבו תקנו לידור בל' הזה כדי שלא ירגילו להזכיר ל' קרבן כדי שלא יאמר קרבן לה' כי רוב המתפיסים בנדר היו מתפיסין בקרבן לכך תקנו לו כנויי:

וידות היכא כתיבן. דקאמרת דאתיין מדרשא:

נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות. כנוי נזירות כדי נסבה דלמאן דאמר שבדו להם חכמים הוי מדרבנן ולמ"ד ל' נכרים לא בעי קרא ועוד דתרוייהו לא נפקי מחד קרא וכן לא קתני אלא מה נזירות עשה ידות נזירות כו' וכנויי לא מדכר:

עובר בבל יחל. דכתיב לא יחל דברו:

ובבל תאחר. דכתיב בנדר לא תאחר לשלמו:

אי כתיב נדר לנדור כדכתיב נזיר להזיר כו'. והוה דרשינן מיניה ידות אבל השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלשון ב"א שכך דרך המקרא לכתוב המקור ואחר כך שם הדבר ופירושו כמו לעשות מעשים ולשון ב"א לכפול דבריהם על דרך זה ולית כאן לישנא יתירא לדרשא:

הניחא למ"ד ד"ת כו'. פלוגתא בפ' אלו מציאות (דף לא:) ובפ"ק דקידושין (דף יז:) ובפ' ד' מיתות (דף סד:):