פירוש הרא"ש על נדרים לג.

והא מן מאכל נדר. דמשמע דוקא אוכל נפש:

אימא שלא ילעוס חיטין על מכתו. דרפואה למכה היא כדתנן בפרק [שני דפסחים] (ד' לט:) לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהם מחמיצות דהנאת מאכלך משמע שהוא הנאה מגוף המאכל בלא אכילה:

הנאה המביאה לידי מאכל עלי. היינו תקון או דבר שיכול לקנות בו מאכל:

שק להביא בו פירות כו'. דלא תימא דוקא תקון מאכל קמ"ל דהך נמי מקרי הנאה המביאה לידי מאכל:

סוס לרכוב עליו. לבית המשתה:

וטבעת ליראות בה. כדי שיכבדוהו להוסיף לו מנות:

מיפסק ומיזל בארעיה. לקצר דרכו לילך לבית המשתה:

ואיידי דתנא רישא לא ישאילנו. דלא תימא דוקא שפוד וקדרה:

מתני' מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. דכיון דדרך להשכיר כיוצא בזה והוא מוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל:

גמ' מכלל דרישא אע"פ שאין משכירין. כלים שעושין בהם אוכל נפש למודר ממנו [מאכל]:

מתני' שוקל לו שקלו. מחצית השקל חייב כל אחד מישראל בכל שנה לצורך קרבנות ציבור והמודר יכול לשקלו בשבילו דמצוה בעלמא הוא דעבד ואין דינו כפורע שאר חובותיו:

ופורע חובו. בגמרא מפרש לה:

ומחזיר לו אבידתו. בגמרא מפרש לה:

תפול הנאה להקדש. שאין יכול לעכבו שאז היה נהנה ממנו וצריך ליתנו להקדש לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו הקדש הוא ולא מצי להוליכה לים המלח דלאו כל כמיניה להפסיד להקדש והיינו דדייק מהכא בגמרא דיש מעילה בקונמות:

גמ' אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא. הפורע חובו של חבירו חשוב כמבריח ארי מעדר חבירו שאינו חייב ליתן לו על זה שכר כדאיתא בפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק נח.) פורע חובו נמי אינו חייב לשלם ומחיל לו דאי לא נמצא מהנהו: