פירוש הרא"ש על נדרים כג:

נדרי זרוזין הוו. דלא תימא במקח וממכר מקרו נדרי זרוזין שכך דרך התגרין לנדור אבל בדבר מועט כזה שאדם מזמין את חבירו אין דרך לידור כדי לזרז:

ויעמוד בר"ה. דבר מסויים נקט תחלת השנה וה"ה בכל עת שירצה ולכל זמן שיקבע:

עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה. שאם אין בדעתו שיהא נדרו קיים למה הוא נודר:

תני ובלבד שלא יהא זכור את הנדר. וכיון שאינו זכור לתנאו נמצא תנאו קיים ונדרו בטל:

רבא אמר לעולם כדאמרן מעיקרא. רבא אית ליה שפיר הך דאביי [דאי] אין זכור לתנאו בשעת הנדר שתנאו קיים ונדרו בטל דליכא טעמא לפלוגי בהא אלא שנדחק רבא לקיים לשון המשנה:

כגון שהתנה בר"ה. שיהיו מקצת נדרים שידור בזאת השנה בטלים:

ולא ידע ממאי התנה. על אי זה נדר התנה לבטל אכילת בשר או שתיית יין או מדברים שבינו לבין חבירו או מדברים של עצמו וקא נדר ואמר על דעת הראשונ' אני עושה שאם אהיה זכור על מה שהתניתי אלך אחר התנאי ושוב נזכר שלדבר זה התנה ההוא נדרא לית ביה מששא והכי קאמר מתני' ובלבד שיהא זכור [פי' כששכח] מקצת תנאו אז צריך שיזכיר תנאו בפיו ויאמר על דעת הראשונה אני עושה דאל"כ [הואיל] שזכור לתנאו בטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה אבל אם היה זכור הכל אפי' אמר על דעת הראשונה אני עושה בטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה כי דבריו סותרין זה את זה דאם הוא רוצה לקיים תנאו למה הוא נודר הלכך אזלינן בנדרים להחמיר ואמרינן שנדרו הוא עיקר ומה שאומר על דעת הראשונה אני עושה דבריו בטלין אבל כשהוא זכור מקצת אפשר שהוא נודר על דעת ראשונה שמא ימצא שלא התנה על נדר זה ומתני' לרבא הכי מיפרשא הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה עומד בר"ה ויאמר כל נדרים שאדור בשנה זו יהיו בטלים בין שישכח התנאי לגמרי בין שישכח מקצתו ובלבד שיהיה אז זכור לתלות בדעתו הראשונה:

סבר למדרשה בפרקא. הא דאביי היכא דשכח כל תנאו אבל אין לפרש דהך דרבא בעי למדרש דאהא לא שייך למימר תנא קא מסתם סתומי דרבא אינו צריך להגיה המשנה ועוד דלא שייך למימר בהך דרבא שלא ינהגו קלות ראש בנדרים דמילתא דרבא לא שכיח שיהיה דבר זכור מקצת ושכוח מקצת ועוד הא קאמר בהדיא בשעת נדרו על דעת ראשונה הוא עושה ולא אתי לזלזולי בנדרים אחרים:

תנא קא מסתם לה סתומי. דקתני ובלבד שיהא זכור דצריך להגיה ובלבד שלא יהא זכור אבל הא לא הוי מסתם סתומי מה שדלג דרוצה שלא יתקיימו נדריו דכיון דאי אפשר לפרש המשנה אם לא שתגיהנה כך הרי היא כמפורשת:

פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב. דדוקא במקח וממכר שייך למימר נדרי זרוזין:

הלכתא כותיה או לית הלכתא כוותיה. אע"ג דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס.) דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי דלמא הכא מסתבר טעמייהו דרבנן: