פירוש הרא"ש על נדרים י.

היו מתאוים להביא חטאת. שלא יהיה קרבן נעדר מהם:

שמעון הצדיק הא דאמרן. מדקאמר עליך אמר קרא איש כי יפליא וגו' משמע דוקא כזה ראוי לנזור נזירות אבל כל אדם לא:

דשנה בחטא הוא. פעמים נצטער אי נמי שנה בחטא בצער ובטומאה:

מתני' הרי אלו כנויין לקרבן. להתפיס בקרבן דאכנויין דרישא קאי לפרושי ומשום דסתם נודר מתפיס בקרבן שהוא דבר הווה ומצוי נקט הרי אלו כנויין לקרבן:

נדר במוהי. פי' נשבע ומשום דקאי בנדרים נקט לשון נדר כדלעיל (דף ח.) האומר אשנה פ' זה נדר גדול נדר וע"כ לאו נדר גמור הוא דאין נדר אלא מתפיס בדבר הנדור אלא שיש מפרשי' דנשבע לשנות פרק זה קאמר ואעפ"כ נקט נדר דקאי בנדרים ומשום דבמוהי אינה מענין שבותה שבוקה דהוו להו לשון אומות או לשון שבדו להם חכמים ובמוהי אינה מענין אותן כינויין אלא לפי שהוא לשון שבועה הפסיק ושנה ביניהם נדר ומה שהקדים נזירות לשבועה משום דבעי למתני גבי הדדי אותם שיש בהם ג' לשונות של כנויין:

גמ' לשון אומות הם. בלשונם קורין לקרבן קונם או קונח או קונס:

לשון שבדו להם חכמים. כדי לעשות הרחקה דלא לימא קרבן לשם זה עלי ופעמים יקדים השם לקרבן ונמלך מלגמור דבריו ולידור ונמצא שהזכיר שם שמים לבטלה ובאלה הלשונות ראו חכמים שהיו לעגי שפה שלא היו בקיאין לדבר עברית מדברים בהם ותקנו אותם לכנויים ולא בשביל שאלו האותיות קרובין ללשון יותר משאר האותיות:

מ"ד כינויי כינויין אסורין קסבר לשון אומות הם. וכיון דדאורייתא נינהו אסרו ואפי' כינויי כינויים ועוד כיון דלשון אומות הם אין לכל העם שפה אחת שאותם הרחוקים מעיקר הלשון אין להם שפה ברורה כמותם ומשנים הלשון במקצת:

קסבר לשון שבדו חכמים הם. ואין לנו אלא מה שתיקנו וגם לא גזרינן בהא אטו כינויין:

הכי מי משתעי אומות. אותם הרחוקים מעיקר הלשון כדפרישית: