חומת אנך על תורה, ויקרא יב:ח

אחד לעולה ואחד לחטאת. פירש״י ז״ל לא הקדימה הכתוב אלא למקראה אבל להקרבה חטאת קודמת לעולה. יש מי שהקשה דאמאי לא פירש״י ז״ל זה בפסוק הקודם. ומצאתי כתוב משם הרב הגדול מהר״ר שמואל גארמיזאן ז״ל מזקני רבני עיר קדשנו ירושלם ת״ו הקדמונים שפירש דזה נמשך למ״ש רש״י ז״ל מקודם דאינו מעכבה אלא החטאת ועל זה יקשה כיון דחטאת היא אחרונה א״כ שניהם מעכבים לז״א לא הקדימה הכתוב אלא למקראה ואם כן אינה מעכבת אלא אחר והוא החטאת עכ״ד הרב ז״ל ועדיין יש לדין ולצדד בזה לא ע״ט האסף. ודרך דרש אפשר לומר בזה אמאי אצטריך להקדים עולה למקראה. והוא כי הנה אמרו רז״ל בנדה שלשה שותפין באדם אביו ואמו והקב״ה. הבשר והגידים והעצמות וכו׳ הם מאביו ואמו והידיעה והשכל וכו׳ הם מהקב״ה. ולפ״ז כשאדם חוטא במחשבה חוטא בחלק הקב״ה וכשהוא חוטא במעשה הוא חוטא בחלק אביו ואמו. ואם כן שורת הדין דחוטא במחשבה יהיה לו עונש כמעשה או יותר דחוטא בחלק הקב״ה. אמנם גברו רחמיו יתברך דמחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה וזהו מרוב ענותנותו יתברך דמי שחוטא בחלקו יתברך אינו נענש. ודוקא החוטא במעשה שחטא בחלק אביו ואמו נענש. והנה העולה באה לכפר על הרהור הלב. והחטאת על החטא שחטא במעשה. ומן הדין היה שיהא חמור החוטא במחשבה יותר מחוטא במעשה שהמחשבה רוחנית והוא חלק ה׳. אך מענותנותו יתברך לא רצה להעניש על המחשבה. ומיהו להעיר לב האדם להקדים את העולה בכתוב לומר דמן הדין זה יצא ראשונה להעניש על המחשבה אמנם אל רחום הוא ואין עונש אלא על המעשה ולכן ההקרבה חטאת קודמת לעולה.