חומת אנך על תורה, בראשית כג:ד

גר ותושב אנכי עמכם תנו לי וכו׳. יש לחקור מה טעם הוצרך אברהם אע״ה לעשות כל הענין לפני בני חת ועל ידם. ובזהר הקדוש נתנו טעם כדי שלא ירגישו עפרון ואחרים על טוהר זהר מערת המכפלה ובהמצאה עשה הכל ולמדנו דרך ארץ להשיג האדם מבוקשו. ואפשר לומר דגם על פי הדין עשה אברהם אע״ה להיות עיקר משאו ומתנו עם בני חת כנראה מהכתובים לבסוף כתיב נמי ויקם השדה והמערה אשר בו לאחוזת קבר מאת בני חת ולעיל כתיב לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו כי הנה כתב רבינו אפרים ז״ל בפירושו על התורה כ״י דאחר דאברהם סבר וקביל לשקול לעפרון ת׳ שקל כסף היה רוצה עפרון לחזור בו ולא הניחוהו בני חת והיינו דכתיב את הכסף אשר דיבר באזני בני חת שהוא היה רוצה לחזור ולהוסיף דמים יותר עד שכפאוהו בני חת שלא יקח יותר מאשר דבר בפניהם וזהו אשר דיבר ולא יותר עכ״ד רבינו אפרים ז״ל. ואפשר דאברהם אע״ה ידע דעפרון איש כזב ומרמה הפכפך ואינו עומד בדיבורו ועינו לא תשבע. לכן דבריו היו עם אדוני הארץ בני חת כי דבר שהצבור אומרים אינו צריך קנין כמ״ש הרא״ש ז״ל בתשובה כלל ו׳ והביאו מור״ם בח״מ סימן קס״ג בסוף כי כל דברי הקהל אינם צריכים קנין ע״ש וגם כתבו הגהות מיימוניות והביאו מור״ם בח״מ סימן כ״ב דין א׳ כי כל דבר שמקבל האדם לפני ראשי העיר לא יוכל לחזור בו ע״ש זאת היתה לו לאברהם אע״ה להיות כל דבריו עם בני חת ראשי העיר והיינו דאהניא ליה שכפו לעפרון שלא יקח יותר וכן כתיב בסוף ויקם השדה מאת בני חת כי הם היו סיבה לגמר הקנין. ועפרון הלך חשכים דבתחילה רצה לתת הכל במתנה ואמר ארץ ת׳ שקל כסף ביני ובינך מה היא כלומר אף על גב דהיא מתנה מרובה והחוזר אין בו משום מחוסרי אמנה מ״מ כתב מהר״י וויל סימן פ״ב והביאו הרב כנה״ג ח״מ סימן ר״ד אות כ״ג דאי גברא אמיד הוי מתנה מועטת לגביה ואינו יכול לחזור ע״ש. וזה עפרון מראה טלפים באומרו ארץ ת׳ שקל כסף ביני ובינך מה היא כלומר אף שהיא מתנה מרובה לאחרים. ביני ובינך עשירים וגדולים מה היא דלגבי דידן פחת״ת היא. וישמע אברהם לעפרון שעיקר כונתו לומר ששוה ת׳ והיא מתנה מרובה וישקול אברהם לעפרון את הכסף וכו׳ עובר לסוחר מלא (בכמה דוכתי כתבנו מיסוד האר״י ז״ל על דרך זה) גימטריא רוצח והענין שכתב הרב ש״כ ז״ל עה״ת עפרון בן צוחר אותיות רוצח שהיה נראה לעפרון מזיק שם. וזה רמז כי עתה שקנאה אברהם עבר רוצח דלא נראה עוד כי נראה לעפרון כדי שימכרנה לאברהם. א״נ רמז כמ״ש רז״ל דיען לא עמד בדיבורו נכתב עפרון חסר ו׳ עפרן והוינן בה דמה איכפת לעפרון אם הכתוב יחסר לו וי״ו. ופירשנו בעניותנו דאות וי״ו הוא חיים כמ״ש בזהר הקדוש והכתוב חיסר וי״ו רמז דנחסרו חייו. וזה רמז עובר לסוחר כי על אשר אמר הרבה ולא עשה ולא עוד אלא שרצה קנטרין גדולים דבר זה היה רוצח לעפרון דנחסרו חייו וז״ש עובר לסוחר. יען הוא היה עובר על דבריו מן הקצה לקצה במקום מתנה למוכרה יותר ויותר משיוויה ובקנטרין גדולים זה גרם לסוחר אותיות לחסרו ובגימטריא רוצח כי הוא רוצח לעצמו. ואברהם אע״ה ברוח קדשו רמזה בתחילת דיבר ופגעו לי בעפרון לשון לך פגע בו שבסוף יהיה לרעתו ולחסרו כמדובר: