חומת אנך על תורה, שמות כא:ג

אם בגפו יבא בגפו יצא. דהיינו לבדו שאם לא נתברך הבית בגללו אין לו הענקה:

אם בעל אשה הוא. רמז שאינו הגון וראוי לה ויצאה אשתו עמו שלא תמרוד בו בעבור זה כדין מצרף או בורסקי אלא עמו תצא. ולרז״ל בא לדייק שבזמן השעבוד היא עמו למזונותיה מיד רבו. אלא שיקשה למה השמיענו חיוב מזונות בלשון יציאה ולא בעת בואו י״ל דע שיש מחלוקת שהרמב״ן סובר שמעשה ידיה לאדון. והרמב״ם ורלב״ג ס״ל כי מעשה ידיה לה לא לאדון דטעמא דתקינו מעשה ידיה לבעלה תחת מזונותיה היינו משום איבה והכא ליכא איבה שהוא רוצה דמעשה ידיה יהיו לאשתו ולזה לא הזכיר בה הכתוב כניסה אלא היא רגל מבפנים ורגל מבחוץ לאכילה ותועלת היא מבפנים ולא לשעבוד מעשה ידיה ולזה לא אמר אם באשה יבא. או רמז כשלא ידע רבו שיש לו אשה לאו כל כמיניה לאפקועי מזונה או שאח״כ נשא על דעת רבו יתחייב במזונותיה. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י. אם בעל אשה זה הקב״ה שנאמר כי בועליך עושיך הו״א י״ב שבטים. ויצאה אשתו עמו יצאו ישראל עמו מן הגלות עמו קרי ביה עמו בפתח זו כנסת ישראל רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בכ״י. ולדרכו אפשר לומר אם בעל הקב״ה כמו שרמז הרב ז״ל. הוא דישלים שמו וכסאו ו״ה שבשם וא׳ מכסא. וזה רמז אותיות הו״א ואז ויצאה שם אתה מוצא הוי״ה אדנ״י כמנין צ״א יחוד קבה״ו בדחילו ורחימו אותיות יה וא״ש ההי״ב: