חומת אנך על איוב ז:א

הלא צבא לאנוש עלי ארץ . אפשר להסמיך בפסוק זה מ"ש קצת מפרשים בטעם שכר מצות בהאי עלמא ליכא כי האדם דומה למי שנשכר לזמן כמה שנים כי אין השוכר חייב כי אם בתשלום הזמן וכן האדם כל ימי חייו הוא משועבד לעבוד לאדון הכל בתורה ומצות והשכירות אינה משתלמת אלא בסוף דהיינו כשישלים ימיו וימות. ואחר זה בא בשכרו בג"ע. וזה רמז הלא צבא לאנוש עלי ארץ כי יש לו חק וזמן וכימי שכיר ימיו כל ימיו הם שכירות אחד ולזה אינו משלם שכר בעה"ז דעדיין לא נשלם השכירות. ואפשר עוד להסמיך מ"ש הראשונים ז"ל דקי"ל בעבד עברי חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים ובשכיר קי"ל דאין לו שכר על מה שעשה. ויש מי שתירץ דשכיר אינו אלא למלאכה אחת ולזה אינו משלם אלא מלאכתו אשר עשה אבל עבד עברי משועבד לכל המלאכות ונסתחפה שדהו. וי"מ שתירץ דשאני עבד עברי דקבל כל שכרו משא"כ גבי פועל דלא קבל שכרו. ולפ"ז יוצא הדין בשכר העה"ב דלתירוץ ראשון כיון דהצדיק הוא משועבד לכל המצות אף אם נאנס איזה זמן הקב"ה משלם שכר גם על הזמן שנאנס אבל לפי תירוץ שני כיון שלא קבל שכרו אין לו אלא שכר פעולתו אשר עשה דוקא. ואפשר זה רמז הכתוב הלא צבא לאנוש על הארץ יש לו זמן לעבוד עבודת ה' ולא תסבור דכיון דהוא משועבד לכל מלאכת הקב"ה אם נאנס נוטל שכרו גם על זמן האונס כתירוץ ראשון דע שאין הדבר כן אלא כימי שכיר ימיו דינו כשכיר דאין לו אלא פעולתו דהעיקר הוא כתירוץ שני דשאני עבד עברי דקבל שכרו וזה רמז כעבד ישאף צל ולא אמר כעבד יקוה פעלו דכבר קבלו מתחילה ולזה חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים משא"כ בשכיר דיקוה פעלו ולכן אם נאנס אין לו אלא שכר פעולתו וה"ה לאדם ששכרו לעתיד בעה"ב דאין לו אלא על שכר פעולתו והיינו דאמינא כימי שכיר ימיו. ולכן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל שאני בטל מעבודת ה' ומעשים טובים הם ירחי שוא וכו' ימי קלו וכו' ויכלו באפס תקוה ליטול שכר לעוה"ב דיש לנו דין שכיר: