חכמת שלמה על יבמות ד:

תוס' בד"ה א"כ לשתוק כו' כל לאפנויי כו'. נ"ב ואין להקשות סוף סוף הלא לרבי ישמעאל לא מצית למימר דשעטנז מופנה אי לאו אף כל דר' ישמעאל כו' דהא אי לאו ג"ש דשעטנז לא הוה ידענא בהעלאה דהוה צמר ופשתים דהא כתיב בגד לחוד גבי העלאה אי לאו שתאמר דשמעינן מאף כל דר' ישמעאל והשתא אייתר שעטנז להפנאה דלמא משום דק"ו הוא לבישה דאית ביה נפישת הנאה אינו אסור אלא תרי מיני ק"ו העלאה כדאיתא בפ' (בכל מערבין) [במה מדליקין דף כז.] והשתא נמי לא ק' סוף סוף מאחר דאית לן הא דרבי ישמעאל א"כ בגד דכתיב גבי העלאה הוה צמר ופשתים נמי מופנה וא"כ תרי אפנויי ל"ל ולא קשה מידי מאחר דאתא שעטנז לאפנויי לגבי ציצית לית כאן גזירה שוה וצריך לן צמר ופשתים גבי לבישה לגופא וק"ל. (עיין במהרש"א):

בד"ה ואפילו צמר כו' הדר ביה רבא וסבר דאף כל לאתויי שרצים כו' כצ"ל. ונ"ב פי' לא מהאי דהכנף אלא מהאי דלעיל מיניה לשם ושם פירשו התוס' מאחר שחזר רבא כו' א"כ סבר דאף כל דרבי ישמעאל אתא לאתויי שרצים אבל לא שנאמר כך להדיא והכי פירושו א"כ מאחר דלא אתיא כל דרבי ישמעאל לציצית אלא לשרצים א"כ יכול רבי ישמעאל לסבור שפיר כרבא ולומר דהכא גבי ציצית חייבין כל המינים מריבויי דכנף ולא דרשינן אף כל אלא לשרצים לחודא אבל תימה הלא כבר תירצו התוס' דהכנף לאו רבוי הוא וכן פירשו בפ' התכלת והוסיפו בטעם דלא מצית למידרש הכנף לרבויי ונראה בודאי דהנך תרי שנויי בתוס' מחולקים בין שנוי ראשון שכתבו התוס' דהכנף לאו רבוי הוא אתיא כסוגיית התוס' דפ' התכלת ושנוי בתרא שפירשו התוס' בדבור זה דסוגיא דהכא כרב נחמן ב"י היינו סוגיית התוס' דפ' במה מדליקין ע"ש אבל בענין אחר א"א ליישב הנך תרי דיבורי תוס' נ"ל: