חכמת שלמה על יבמות לג.

גמ' א"נ שחתך אצבעו בסכין טמאה. נ"ב יש להקשות אמאי לא מוקי שנטמא ואח"כ חתך אצבעו או שאר מום דהא טומאה הותרה בצבור א"כ אתיא בבת אחת דומיא דשתי שערות בשבת וצ"ל דלא ס"ל הותרה לגמרי אלא דחויה היא ומש"ה לא שרי לכתחלה אא"כ נטמאו כל הכהנים אבל אם נשאר חד כהן טהור אסור ואף שאינו פוגם העבודה ולא מיפסל מ"מ מאחר שלכתחלה אסור משום טומאה תו לא חל איסור בעל מום כמו שפירש התוס' לעיל גבי מליקה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה שרי באכילה בקדשים דכתיב כו' כצ"ל:

בד"ה מיחייב תרתי כו' כגון דשוינהו שני אחין שליח לקדש כו' כצ"ל:

בד"ה לא מיחייב אלא חדא וכי חייב ב' כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה בשלמא כו' דרבי יוסי אתנייה הס"ד:

תוס' בד"ה לא מחייב כו' תנא לה ולקוברו כו'. נ"ב ולפי זה צ"ל דס"ל האי סוגיא כרב אדא דלקמן דמוקי לזר ששימש בפר של כ"ג ולא מיירי לענין לקוברו כו' כרב אשי דלקמן ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה באיסור בת אחת כו' והשתא הא דפליג עלה כו' כצ"ל:

בד"ה בר קפרא כו' היינו לקוברו בין כו' כצ"ל: