חכמת שלמה על קידושין נז.

רש"י בד"ה כקדשים כו' דאין משיבין על ההיקש נ"ב נ"ל לפרש דעת רש"י שסובר (בודאי) עגלה ערופה בודאי אינה תופס דמיו דהא לא אקרי קודש ומשמע בסוגיא דלא שייך תפיסת דמים אלא בקודש כלומר שיצא הוא לחולין ע"י כך וא"כ איכא למיפרך מה לקדשים שאסורים שהרי חמור דתפיס דמים כו'. על זה פי' אין משיבין על ההיקש ואף שאין זה היקש אלא מאחר שדומה לגזירה שוה שמצינו ביה כפרה כקדשים אין משיבין עליו ודו"ק:

תוס' בד"ה כפרה כו' אבל מחיים לא נ"ב וזה התירוץ אינו עיקר דהא לקמן מוכח דעגלה יליף מציפורי כמו שפירשו התוספות לקמן (עיין במהרש"א):

בד"ה וזה אשר כו' וא"ת להך תנא נ"ב פי' דס"ל מחיים אינו נאסר ולא יליף מעגלה ערופה ודו"ק:

בא"ד הנאה הוא דמחיים נ"ב פי' אף רבי יוחנן מודה בזה רק דלא סבירא ליה דמיתסרא מחיים דכולי האי לא ילפינן שחוטה ממשולחת דשחוטה איסורה תלוי בשחיטתה כדאמר לעיל בדברי רבי יוחנן ואף ריש לקיש דאוסר מחיים לא יליף שחוטה ממשולחת כי אם מעגלה ערופה כמו שפירשו התוספות לקמן וק"ל:

בד"ה שחט כו' שחיטה ולא מקודם כו' שמא אחר לקיחה היה כו' כצ"ל ונ"ב פירוש ואיידי דמינכרא שהיא מכה ישנה שלא בא מחדש אחר השחיטה ודו"ק:

בד"ה תנאי כו' ציפור השחוטה נ"ב אבל שחוטה ממשולחת לא ילפינן כדפרישית לעיל: