חכמת שלמה על כתובות ה:

תוס' בד"ה מהו לבעול וכו' דחיישי' שמא ישחוט בן עוף כו'. נ"ב מכאן יש לדקדק דהיו עושין סעודה לבעילת מצוה אפי' היכא דכבר היתה הנשואין אבל בחבורי שדיתי ביה נרגא:

בד"ה דם כו' איכא למימר דהויא דרבנן כו'. נ"ב כמו שמפרש לקמן דלא התירו מלאכה שאינה צריכה אלא משום צערא כמו מפיס מורסא וק"ל:

בד"ה לדם הוא צריך כו' הכא גבי מצוה אסור כו'. נ"ב פי' אפילו אם התירו משום צערא מ"מ משום מצוה לא רצו להתיר וק"ל:

בד"ה את"ל כו' פי' דר"י אית ליה דמקלקל בחבורה פטור כו'. נ"ב נ"ל דהתוס' סוברים כגירסת ס"א שכתב רש"י ל"ג ומה שהקשה רש"י שמקלקל דהכא כ"ע מודים סוברים התוס' דליתא כי כל קלקול ששייך באדם בין הוא לגבי פתח ששייך משום בנין בין הוא לגבי מוציא דם שחייב משום חבורה לעולם קלקול חייב לר"ש ופטור לר"י וטעמא דר"ש דמחייב קלקול בחבורה משום דסתם חבורה הוא קלקול מצד אחד ואפ"ה חייביה רחמנא טעם זה נמי שייך אפילו בפתח גבי אדם שהוא לעולם קלקול ודו"ק. (עיין במהרש"א):