חכמת שלמה על עירובין ח:

רש"י בד"ה ולרבה כו' ואסור אפילו חצר. נ"ב בס"א אינו ובודאי תלמיד טועה הגיה וסבר שהקושיא הוא דאם זה כנגד זה אפילו החצר נאסר וליתא דלא מחלקינן לעיל בין זה כנגד זה או לענין שנפרן בצדו דהוי כמפולש היינו לענין לאסור המבוי אפילו עירבו אבל דין חצר כדקאי קאי גם רש"י פי' אח"כ מיד שעיקר הקושיא היא ממבוי דמוכח דלא איירי אלא בזה שלא כנגד זה דאי זה כנגד זה אסור משום מפולש ואפילו עירבו ורב גופיה פירש לעיל דעיקר תלוי בעירבו ולא עירבו דהיינו שאינו נאסר המבוי אלא בלא עירבו אבל עירבו שרי ואי הוי זה כנגד זה הוי אסור אפי' בעירבו גם אח"כ מפרש להדיא דברייתא דחצר שרבים נכנסים שהוא כרשות היחיד משתמע מן הסתם אפילו זה כנגד זה וכן האמת דחצר שרי בכל ענין ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה מבוי העשוי כו' וראשו פתוח כו'. נ"ב בכאן משמע שמצד א' הוא פתוח לרשות הרבים והשניה סתום ואחר כך פי' עושה צורת הפתח למבוי הגדול משני ראשין משמע דהוי מפולש בשני ראשין ואפשר לומר דהמבוי גדול היה ג"כ עקום קצת שלא היה פילושיו מכוונים וכן מצאתי להדיא באור זרוע הגדול שהעתיק דברי רש"י וכתב ושתי ראשין פתוחין לרה"ר והמבוי היה עקום כמו שפירשתי:

בד"ה עושה צורת הפתח לכולהו הקטנים הס"ד:

בד"ה ד"א כו' אלא כונס לפנים כו'. נ"ב כזה*) :

בד"ה אם פחות כו' מניח קורה באלכסון כו'. נ"ב כזה ב:

בד"ה ונעץ שני יתידות כו' וסמך לכותל כזה. נ"ב כצורה זו ג:

בד"ה לדברי האוסר כו' יורד וסותם הס"ד ואח"כ יורד וסותם הוא ג"כ ס"ד:

תוס' בד"ה מבוי העשוי כנדל כו'. נ"ב כזה ד: