חדושי הלכות על יבמות עא.

תוס' בד"ה בו המרת דת פוסלת כו' בו דכל ערל לא בעי למדרש הכי דאין ערלות פוסלת במעשר כו' פי' לפי האמת הוה לן למדרש הני בו בגוונא חדא ומיהו אי הוה כתיב יאכל בו ונוקמיה בישראל ולאפנויי והוה דרשינן ג"ש להקל להתיר אונן בפסח וממנו הוה מוקמינן לאסור ערל במעשר כמ"ש התוס' לעיל לא הוה דרשינן בו דאין ערלות פוסלת במעשר אלא הוה מוקמינן ליה לחייב במצה ומרור וק"ל ומה שכתבו דלחומרא דרשינן ומוקמינן ליה לחייב במצה ומרור כו' ליכא לאקשויי בו דגבי מילת זכריו ועבדיו דדרשינן ליה דאין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה אמאי לא דרשינן ליה לחומרא לחייב במצה ומרור י"ל דלהא לא איצטריך כיון דבערל גופיה אשמועינן קרא דחייב במצה ומרור כ"ש בערלות דאחריני דאין מעכבות מלחייב במצה ומרור וק"ל:

גמ' ואיצטריך למכתב ערל כו' יש לדקדק דהיאך קבעי למימר דבן נכר וערל שוים הם דהא ערל אסיר בתרומה ומעשר ובן נכר מותר בהם ובתוס' פ' ע"פ פירשו דלאו אגופיה דקרא עביד צריכותא דפשיטא דתרוייהו צריכי וכי מזהירין מן הדין אלא אדיוקא דקרא בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור קיימא הך צריכותא כו' ע"כ תיכן דבריהם ע"ש והיינו לפי גירסת דמבו דבן נכר יליף נמי לחייב במצה ומרור וקצת נראה מתוך הסוגיא לפרש כך דלא נחית תלמודא הכא ליישב אלא הני מיעוטי דבו וממנו וק"ל:

תוס' בד"ה והני מולין נינהו כו' ואין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו דההוא לא איצטריך אלא לישראל עכ"ל כוונת דבריהם דאין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו דמיירי נמי בישראל ערל ובנדרים חשיב להו כמולין ותירצו למאי דעבדינן בשמעתין צריכותא בערל ובן נכר לא איצטריך ערל אלא לישראל ערל אבל עובד כוכבים כיון דאין לבו לשמים שפיר שמעינן ליה מבן נכר (א) וק"ק לפי זה דלא הוה ליה למפרך והני מולין נינהו כו' ולאתויי ההיא מתניתין דנדרים אלא ה"ל למיפרך בפשיטות דערבי מהול וגבעוני מהול אימעטו מכל בן נכר דאין לבם לשמים ודו"ק: