חדושי הלכות על יבמות טו:

גמ' נהי נמי דממזר לא הוי פגום כו' למאי דבעי למימר השתא דעשו ב"ש ואבני צרות דב"ש לב"ה קאמר מתיירא אני משום דפגום מיהא הוי אין לפרש נמי הא דקאמר מעיד אני לכם כו' שהם בני צרות שהם כהנים גדולים אבני צרות דב"ש דא"כ ה"ל עדותו לסתור דבריו דקאמר מתיירא אני משום דפגום הוויין אלא דצ"ל דלצדדין קתני מתיירא אני אבני צרות דב"ש לב"ה דפגום מיהא הויין ומעיד אני לכם אבני צרות דב"ה לב"ש דלאו פגומין הן כדמסיק דליכא למילף מאלמנה לכ"ג וק"ל:

בפרש"י בד"ה היא עצמה מתחללת כו' דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו עכ"ל אבל לקמן בפרק החולץ (יבמות דף מ"ד) פרש"י שכן היא עצמה מתחללת כו' דכתיב לא יחלל זרעו ולא כתיב לא יחל ומשמע ב' חילולין א' לו וא' לה כו' וכן פרש"י בפ' י' יוחסין ובפרק ד' מיתות דף נ"א וכתב שם מהרש"ל דזה לא היה ולא נברא אלא דבפרק י' יוחסין (קידושין דף ע"ז) ילפינן לה בברייתא מלשון חילול דמשמע מי שהיה כשר ונתחלל כו' ע"כ תוכן דבריו ונעלם מעיני הרב סוגיא דפ"ק דתמורה דבהדיא אמרינן התם נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל א' לו וא' לה והיינו כפרש"י בפרק החולץ ובפרק ד' מיתות אבל פירושו דהכא דיליף לה מבעמיו לא מצינו בשום מקום וצ"ע: