חדושי הלכות על נדרים כ:

וא"ל כדי שלא אתן עיני כו' באין לידי ממזרות כו'. לאו ממזרות ממש קאמר אלא שכל מעשה הולך על הרוב אחר המחשבה ויהיו בניו אינן מהוגנין מדת ממזרים וק"ל:

בתי התורה התירתך כו'. עי' פי' הר"ן ועי"ל מדאסרה התורה בערוה ב' משכבות דהיינו כדרכה ושלא כדרכה ע"כ דבאשה שאינה ערוה שרי וז"ש התירתך שאינך ערוה לו:

ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' שלא יתן עיניו כו'. פתח בלב וסיים בעין שהם ב' סרסורי עבירה ע"י שעינו מסתכל באשה אחרת נותן לבו עליה ובגדר ערוה משתעי קרא כדכתיב אשר אתם זונים גו' זנות ממש והציצית הוא גדר לערוה כההיא עובדא דפרק הקומץ וז"ש לעיל דמצייני כמלאכי השרת בציצית כפרש"י שהוא גדר לערוה וק"ל:

וברותי מכם המורדין והפושעים בי אלו בני ט' מדות כו' מדברי הרמב"ם פכ"א מהלכות א"ב דהעושה כן הבנים אינן הגונים אלא עזי פנים הן ומהן מורדין ופושעין ויסורי הגלות בוררין אותן עכ"ל:

אסנ"ת משגע"ח בני אמה בני אנוסה כו'. מפי' הר"ן בני אנוסה גריעי טפי מבני אמה כו' ומתוך שב' אלו קרובים זה לזה חשיב להו כחד דהא ר"ל אמר ט' מדות ובפרטן אתה מוצא עשרה עכ"ל אבל הרא"ש גרס בני אמה פי' שפחה משוחררת כו' עכ"ל וי"ל לדבריו דלכך נקט ט' בפרטן משום דסימניהון לא הוו רק ט' אסנ"ת משגע"ח דהא סי' א' מורה על אמה ועל אנוסה ובגירסת הילקוט לא הזכיר כלל בני אנוסה ובטור א"ה סי' כ"ה לא הזכיר בני אמה והוו שפיר ט' גם בפרטן וק"ל:

בני שנואה כו' בני חצופה איני והא אמר רשב"ן אר"י כל אדם כו' והא דלא תקשי ליה נמי אבני שנואה דכתיב כי שנואה לאה גו' הא אוקמוה בפרק י"נ ששנואין מעשה עשו כו' ולא שהיתה שנואה ליעקב ע"ש:

בני נדוי כו'. בטור י"ג בני נדה ולא משמע כן דלא חשיב הכא אלא הבנים שנולדו מדבר הקרוב לעבירה אבל בני נדה מאיסור כרת כשאר עריות וק"ל:

בני מריבה. בטור י"ג בני מורדת ולפי גרסתינו י"ל דה"ל בכלל בני גרושה או בני שנואה דמ"ל שהוא שונאה או היא שונאתו דומיא דבני שכרות ויתר דברי המאמר עי' בג' הפירושים ובתוס' ודו"ק:

כל שאשתו תובעתו כו' וכתיב יששכר חמור גרם כו'. הך סוגיא מייתי לה נמי פ"ב דערובין ומייתי התם קרא ותצא לאה גו' ותאמר אלי תבא גו' וניחא דהוה ס"ד שתבעתו לביאה ממש ומשני דארצויי ארציה ואלי תבא כי גו' לבא לאהלה כפי' הר"ן אבל הכא דמייתי קרא דחמור גרס ק"ק למאי מייתי לה המקשה דאדרבה מזה משמע שלא היתה תבעתו בפה אלא שהקב"ה סייעו כדאיתא פרק המפלת והענין מבואר דהויי' לה בנים דהיינו זכרים ע"י שתבעתו היא ודאי מזרעת תחלה ויולדת זכר ובשכר התביעה לדבר מצוה הויי' לה בנים חכמים ונבונים כו' ושאמר ולא כתיב נבונים מזה מוכח דב' ענינים הן כפרש"י בחומש וכבר השיג הרא"ם על הרמב"ם דחשיב להו כחדא ודע דקאמר ולא כתיב נבונים היינו בשביל שאר שבטים אבל שבט יששכר שהיה בדורו של משה היה בהו ודאי נבונים ודו"ק:

יששכר חמור גרם כו'. עיין פירש"י אבל בערוך פי' בערך חמרא כשחזר יעקב מן השדה נהק החמור ושמעה לאה ויצאה לקראתו וקראתו עכ"ל וק"ל: