חדושי הלכות על בכורות כו.

גמרא כיון דלכפרה אתו לא משהו להו כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה רבי יוסי היינו כו' לדברי הכל ובמת פליגי כו' הד"א במודה דר"י כו' במת פליגי הס"ד ובד"ה פליגי במת כו' מותר הס"ד ובדבור המתחיל אידי ואידי כו' שרי בשחטו הס"ד ואח"כ מ"ה אי רבנן כו' בחלון הס"ד ואח"כ מ"ה אלא כו' פליגי הס"ד ואח"כ מ"ה אידי כו' לא נראה הס"ד ובד"ה התולש כו' לאחר שחיטת בעלת מום כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בכור בעל כו' אבל בנשר קתני כו' ובד"ה דתנא קמא סבר כו' תקוה דיזדקק לו חכם כו' דמי יימר דמזדקק ליה מומחה כו' ובד"ה התולש כו' שהעמידה כן כדי כו' והערכה וי"ל דס"ל כר"ל דאית ליה בפ"ב דתמורה לרבנן דקדשי מזבח לא הוו בכלל העמדה והערכה וה"נ אשכחן כו' אי נמי חשיבא האי צמר כבעל מום מעיקרא כו' כצ"ל ור"ל דבבעל מום מעיקרא כ"ע אפילו ר"ש מודה דלא בעי העמדה והערכה כדאמרינן לעיל פ"ב:

בא"ד ועוד יש לפרש שופר כו' דשמעתין דכיון דבעי הצמר כו' נמי בהכי אבל כו' בעצמות שפירשו לפני זריקה כו' התם כר"א דאמר רבי כו' כצ"ל ובד"ה תולש מי כו' דשרי פי' בקונט' כו' אע"פ שהאמת הוא דלעקביא ברייתא דהתולש צמר כו' ברייתא דבר פשוט כו' כצ"ל: