חדושי הלכות על ביצה ג.

בד"ה גזירה שמא יעלה כו' עי"ל דלא שייך מוכן לעורבים רק בפירות אילן כו' עכ"ל עיין על דברי התוס' בזה בס"פ כל כתבי בתוס' שם בד"ה איני והאמר רב הונא ובתוס' בפ' בכל מערבין בד"ה הא ודאי מאתמול נעקרה כו' ומהרש"ל כתב הכא פי' לדברי התוס' דלא אמרי' הא. טעמא דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם אלא איירי בפירות שרגילין להשיר והוא יושב ומצפה אף שלישנא קצת דחוק כו' עכ"ל כתב כל זה לפי הבנתו בדברי התוס' דאפי' לאו מוכן לעורבים מותר בפירות הנושרין מטעם דיושב ומצפה אבל בההיא דפ' מקום שנהגו באנשי יריחו שהתירו פירות הנושרין איתא דלא התירו אלא במוכן לעורבים במחובר והשתא דברי התוס' אתיין כפשטן דלא שייך להתיר משום מוכן לעורבין במחובר אלא דומיא דאנשי יריחו דהתירו בפירות הנושרין דאיכא נמי טעמא דיושב ומצפה אבל ההיא דלא על המוקצה דאיירי בעשבים אע"ג דהוי מוכן לבהמה במחובר אפ"ה אסור משום דלית ביה יושב ומצפה ודו"ק:

בא"ד וי"ל דוקא בפירות וענבים שייך שמא יעלה ויתלוש ושמא יסחוט לפי שאדם מתאוה להם ובעודם בכפו יבלענה ולקמן מיירי בדבר דבעי מרא וחצינא כו' לשבת הבאה אך תימה מאי שמא כו' עכ"ל כצ"ל וחד תירוצא הוא בב' טעמים וכן הוא בתוס' פ"ק דחולין בד"ה מחתכין את הדלועין כו' ע"ש וכ"ה נמי בתוס' ישנים ובהגהות אשר"י העתקה מתו' ע"ש:

ודע לפי תירוץ זה של התוס' לא היו צריכין התוס' דלעיל לפרש בההיא דמחתכין הדלועין דמיירי בתלושין אלא דמצינן למימר שפיר דאיירי במחוברין בין השמשות ולא שייך בהו גזירה שמא יעלה ויתלוש כיון דלאו פירות אילן הן וכ"כ התוס' בהדיא שם בפ"ק דחולין ע"ש:

בד"ה ר"י אומר מוחלפת השיטה כו' דא"כ כ"ש דקשה מדר"י לר' יהודה כו' עכ"ל ואין להקשות דאם כן השתא נמי דההיא דאין סוחטין מוחלפת תקשי לן מכ"ש דרבנן אדרבנן דאיכא למימר כיון דאשכחן דב"ש וב"ה פליגי בהא במתני' דהכא נימא נמי דהני רבנן תרי תנאי הוו ופליגי נמי בהכי: