חדושי הרי"ם כה

שהמיעוט ניכר ובמקומו מ"מ כשדנין על כל הספק חשיב נפסק כולו כנ"ל. וזה הוא כוונת המרדכי פ"ק דחולין בתי': ומ"מ יליף הגמרא שפיר גם בספק דאזלינן בתר רובא מאחרי רבים להטות דאל"ה למה יצטרכו הב"ד כולו לפסוק כהרוב לחייב מיתה וממון הא לכל הב"ד ביחד הספק שמא הדין עם המיעוט המזכין. ולא דמי כלל לרוב דגילות וסימנין והנ"ל שהרוב ג"כ ודאי כהמיעוט שייך שרובו ככולו. משא"כ לענין הספק בדין אם הדין כהמיעוט זה פטור והרוב שלא כדין וע"כ דגזה"כ שבספק הולכין אחר הרוב שנאמר שהאמת כן. ושוב כשאמרה תורה אחרי רבים להטות דמסתמא האמת כן לסמוך ע"ז שוב ממילא לענין הפסק רובו ככולו וחשיב שכל הב"ד מחייבין כנ"ל ואין כאן קבוע כלל דכמאן דליתא: וא"ל דא"כ למה ליה קרא דרובו ככולו הא מצינו למילף מאחרי רבים להטות. דאל"כ הוי קבוע. וגם אין הולכין בממון א"ר וגם דבצרי להו ממנין הב"ד. ז"א דהוי מ"ל דגזה"כ שהמיעוט יבטלו דעתם מפני הרוב כיון דסתרי וכמו זקן ממרא דכתי' ע"פ הדברים כו' וג"כ לא קשה כל הנ"ל דממילא כל הב"ד פוסקין כהרוב. רק עכשיו דילפינן רובו ככולו י"א גם בסנהדרין כן כנ"ל. ומרובו ככולו א"י ללמוד על סנהדרין דשם דבר א' משא"כ בדברים נפרדים שא' יכריע לא הוי ידעינן כלל דחשיב כל הב"ד א' וצריך אחרי רבים להטות כנ"ל. ואם כן מזה נלמד שפיר ביבש בחד בתרי דבטל ברוב לגמרי כיון שדנין על כל התערובות ביחד. וע"כ או שיהיה הכל אסור מספק ואז המיעוט יכריע הרוב היתר שיאסור מספק. או שיהי' מותר כולו שפיר כיון דסתרי המיעוט והרוב מכריע הרוב המיעוט שיהיה מותר כולו: ובזה מובן מה דתמה פ"מ שלא מצינו היתר שנתערב בב' ח' איסור דנימא תהפוך לאיסור שילקה על ח' א' ומ"ש מאיסור שנהפוך להיתר ע"ש. ולמ"ש לק"מ דדוקא בהיתר שאם לא נהפוך האיסור להיתר יכריע המיעוט את הרוב היתר להיות אסור כולו מספק לכך מכריע הרוב ונהפך כנ"ל. משא"כ היתר ברוב איסור גם אם לא נהפך מ"מ נשאר כולו אסור מספק ולא יכריע כלל הרוב איסור להיות מותר ממילא לא נהפך כלל ונשאר ההיתר היתר ואיסור אסור והכל איסור מספק שקבוע כנ"ל (מלבד דבל"ז לא קשה דהר"ן נדרים בגדולין ורמב"ן ע"ז גבי קמא קמא בטל כ' דהיתר אין דרכו להתבטל רק להוסיף עלי' וחשיב ככבר ניתוסף ע"ש) מ"מ עיקר כנ"ל. דבאיסור מועט שיכריע ההיתר שיהי' אסור כולו מספק וספק באיקבע מה"ת לחומרא א"כ יהי' על כל התערובות שם אסור מה"ת כהמיעוט וכיון שא"א לחלק ועל כל התערובות צריכין לפסוק בשוה מותר או אסור הוי כסנהדרין שא"א לחלוק וכהאי דפסחים דאין קרבן צבור חלוק דמבטל המיעוט לגמרי שיהיה דינו כהרוב ונהפך כנ"ל משא"כ היתר באיסור כנ"ל דגם אם לא יבטל יהיה כל התערובות שם איסור מן התורה כהרוב. ואף דהא עכ"פ שם ודאי איסור יתבטל מהרוב ע"י המיעוט ולכאורה שייך ג"כ כנ"ל שהמיעוט יכריע שלא יהי' ודאי רק ספק איסור. ושוב נהפך המיעוט שיהיה הכל ודאי איסור כנ"ל שהרוב מכריע לודאי כנ"ל. דניהו שאין ההיתר מועט מכריע הרוב להיותו כמוהו היתר עכ"פ יהיה הרוב מוכרע להמיעוט שלא יהי' ודאי כמו שהי' דנראה דז"א דהא להרא"ש ופו' הנ"ל לא נהפך להיתר רק בנודע התערובות ונראה דהוא מדאוריי' ואם אכל כל הג' ח' קודם שנודע חייב חטאת דודאי חלב אכל שלא נהפך להיתר. ולענין חטאת אפשר דאינו שב מידיעתו מיקרי דאלו ידע היה נהפך ומותר מה"ת וכל האיסור ע"י שלא נודע. ואינו מוכרח דמ"מ על ח' חלב האסורה היה שב מידיעתו וכיון דעתה לא נהפך להיתר חשיב שב מידיעתו. אבל עכ"פ איסור דאורייתא עביד בלא נודע והטעם דדוקא בנודע שצריכין לדון על כולו אם מותר או אסור הרוב מכריע דיהי' מותר וכסנהדרין שצריכין לפסוק כנ"ל דמכריע. משא"כ בלא נודע שא"צ לדון על התערובות לא שייך שיכריע את המיעוט כדי שהמיעוט לא יכריע הרוב כיון דא"צ כלל לדון עליו נשאר כל אח' כמו שהוא. ולכך במאי דצריך הרמה למ"ד הרמתו מקדשתן כו' כיון דא"א להרוב להכריע להיתר כל שלא הרים ועדיין שם איסור עליו שוב לא נהפוך כלל כנ"ל: וא"כ ברוב איסור כיון דאם לא יכריע עכ"פ נשאר אסור מן התורה דס' באיקבע מה"ת ושם איסור על כל התערובות ובין ספק לודאי אין שום נ"מ לכתחילה כיון דמה"ת אסור ורק לענין אם יעבור א' אם ילקה א"כ שוב הוי כלא נודע דא"צ לדין כלל ע"ז אי בטל או לא כיון דב"כ וב"כ אסור מה"ת וא"צ לדון רק אחר שאכל אי חייב או לא א"כ ממילא אכל רק ספק איסור מה שלא נהפך כמו אלו אכל א' בלא נודע תערובתו ברוב איסור דהי' חשיב קבוע כיון דלא נהפך כנ"ל. וממילא גם בנודע כן כיון דקודם שאכל לא נתבטל ההיתר דגם אם לא יכריע יהי' אסור הכל כנ"ל: סימן ב"ה להלכות נדה אשה שבימי עיבורה בדקה עצמה ומצאה על העד קרעין אדומים מקצתן נלקטין מהעד ומקצתן נימוחין. ולפרקים מתחיל לכאוב לה בטיבורה בימין או בשמאל או בגבה ונגד מקום הכליות ובכל פעם אחר כאב הנ"ל מוצאת הקרטין אדומים הנ"ל. ונמשך כן עד אחר שילדה זמן רב ועדיין אינה יכולה להטהר כי כשמתחלת לספור ז' נקיים לא יעבור ב' או ג' ימים עד שבאו לה כאב הנ"ל ומיד מוצאת קרטין הנ"ל ולא תוכל לספור ז' שלא יבא כאב בנתיים ותמצא קרטין הנ"ל. ועשו לה מכחול מפשתן ובדקה עצמה כמה פעמים בו ומוצאת בכל פעם קרטין הנ"ל רק על הצדדין ולא על ראש המכחול: ראשונה נבאר אם יש להתירה כשמוצאת קרטין הנ"ל וזה מב' פנים. א' מטעמים שכתב הט"ז סי' קצ"א. ב' מחמת בדיקת המכחול שהוא ראי' דמן הצדדים הוא ולא מן המקור כמו ברואה דם מחמת תשמיש שסומכין על בדיקה הנ"ל: הנה מטעם א' פשוט שאין היתר. חדא דכבר דחה הח"צ סי' ע"ג דברי הט"ז וכתב שהוא איסור כרת ע"ש. ועוד גם הט"ז לא קאמר רק בכאב במקום הכליות שדרך הקרטין להולד שם ואף שנפסק הכאב תולה דלא נתרפא ע"ש משא"כ בנידן דידן. ועוד דהא הח"צ תמה איך אפשר לדון כאב כמכה הא משנה שלימה אלו הן הוסתות חוששת בפי כריסה כו' וכל הרואה בכאב הוא רואה ע"ש בח"צ. אמנם טעם הט"ז פשוט כמ"ש הרשב"א בתה"א והר"ן בחידושיו שם וב"י ש"ע סי' קפ"ז דאף דאין אשה קובעת וסת בקפיצות לחודייהו ה"מ בקפיצה וכה"ג שהאונס גורם לוסת שיבא כו' אבל אונס הבא מחמת הוסת כהנהו דמתני' בלא ימים נקבע שאין האונס גורם הוסת אדרבא הוסת גורם להם שיבואו ע"ש. ולכך בעובדא דט"ז שהי' כאב במקום הכליות שידוע שאין וסת גורם לכאב כזה גם דכמה פעמים שהי' לה הכאב ולא ראתה וע"כ דהכאב הוא מצד עצמו והוי כמכה ושוב תולין גם הקרטין בו. וזה החילוק בין הכאב דמתני' דשם יכולין לבוא מחמת הוסת ואיך נתלה הוסת בהם וזה פשוט לענ"ד. ואם כן בנידן דידן מאן לימא לן שאין כאב זה מחמת הוסת הא בכל פעם שבא הכאב מוצאת קרטין הנ"ל והוי ממש כחוששת בפי כריסה. וא"כ גם הט"ז מודה. דכאן אשה זו קבעה לה וסת בכל פעם שכואב לה כנ"ל שתראה קרטין הנ"ל שהוא דם ממש רק כיון שהוא בימי עיבור ויניקה דאין האשה קובעת וסת ולא הוי וסת קבוע אבל כשמוצאת קרטין הנ"ל היא טמאה לכ"ע כנ"ל ומטעם הב' מחמת בדיקת המכחול נסמוך