חדושי הרי"ם כא

בלאו אף שא"ר לכפרה מ"מ ג"כ דוקא בלא נשתנו ושכנגדו בדם הנפש היה ראוי לכפרה דכמו בדם חמור מצריך שיהיה שכנגדו בחטאת ראוי לכפרה כן בדם אברים ותמצית. ומ"מ לא דמי כלל דחמור לענין כרת נכלל בלאו וכרת א' עם הטהורים דכ' לכפר בדם הנפש ובעי שיהיה שכנגדו ראוי מה שאין כן הני דאזהרתן מיוחד אף שא"ר לכפרה מ"מ י"ל כנ"ל דלא אתרבי רק כשכנגדו בדם הנפש הי' ראוי כנ"ל וכעין זה אמר בש"ס חולין ע"ד ע"ב לר"י דם וכל דם כל היכא דחייב אדם הנפש חייב אדם התמצית והיכא דלא מחייב כשליל כו' ע"ש כן י"ל לדידן כנ"ל: ולהנ"ל הי' נראה דין חדש למאי דאמר חולין פ"ז וזבחים ע"ח בדם שנתערב במים דאמר ר"י ל"ש אלא מים לדם אבל דם למים ראשון ראשון בטל דהו"ל דחוי ואינו חוזר ונראה. ואמר עלה ר"פ לענין כסוי אינו כן דאין דחוי אצל מצות והיינו משום דבידו כמ"ש תוס' סוכה ל"ג זבחים ל"ד. רק לכפרה חשיב דחוי ע"ש. וא"כ מה דקי"ל חוזר וניעור כשנפל מינו דראשון באיסור הוא ג"כ משום דאין דחוי באיסורין ע"ש. וא"כ כיון דאמר כאן במנחות דבעי מר"י דם שקירש ואכלו אם חייב ואמר ר"י הואיל ואידחי אידחי ע"ש ולתוס' מיירי בחמה ואעפ"כ אף שנעשה צלול וראוי לכפרה פטור מה"ת כשאכלו לפי שנדחה ולענין כפרה אינו חוזר ונראה שוב גם לאכילה פטור דתלי' שכפרה. וא"כ גם למסקנא ניהו דפליג שבחמה דהדר לא נדחה כלל בחטאות החיצונות דכ' ולקח ונתן מה"ט הוא דחייב אבל אם לא הי' ראוי בחטאות חיצונות ג"כ גם למסקנא לא הי' עובר מה"ת לפי שנדחה לכפרה כנ"ל. א"כ ממילא גבי דם שנפל למים דלענין כפרה הוי דיחוי שאינו חוזר ונראה אף שנפל וניתוסף דם עד שיש מראה אדמומית ע"ש א"כ ממילא נדחה גם לענין איסור אף דאין דחוי באיסורין מ"מ כיון דלא חזי' לכפרה משום דחוי שוב ממילא אינו עובר עליו מה"ת כמו דם שבשלו לתוס' כנ"ל דאינו ראוי גם בשכנגדו בחטאת חיצונות כנ"ל כמו דם שקרש כנ"ל לס"ד ולר"י כנ"ל. ושפיר לא אמרינן חוזר וניעור שיהי' אסור מה"ת גבי דם רק מדרבנן אף שניתוסף כנ"ל. וכן אם אין במים מראה אודם אף שיש כדי ליתן טעם אף דטעם כעיקר דאורייתא בכל איסורין מ"מ גבי דם כנ"ל לא אסור מה"ת כיון שאינו ראוי לכפרה בשכנגדו הוי כדם שבשלו כנ"ל שמחמת השינוי שאינו ראוי אינו עובר עליו כנ"ל. ולא מצינו זה בפוסקים ודוחק גדול לחלק בין שהשינוי בגוף הדם כבישול וקרוש כו' ובין שהשנוי שאינו ראוי לכפרה אינו מחמת עצמו רק ע"י התערובות מים ודוחק כיון דלשון הגמ' שוה בשתיהן שקורא נדחה כנ"ל ע"ש. והנה גוף הדבר תמוה ניהו דלענין כפרה שייך כיון שבשלו או מלחו או קרש נשתנה ואינו ראוי אבל לענין איסור כיון שהיה ראוי לכפרה ונאסר במה פקע איסורו ע"י שנעשה אינו ראוי והא בש"ס ע"ז כ"ט ע"ב אמר שנינו יין מבושל ש"נ כו' אסור ופריך פשיטא משום דאיבשל פקע לי' איסור כו' ואף דמבושל אין בו משום יי"נ משום שאינו ראוי לנסך ע"ג מזבח מ"מ כיון שכבר נאסר כשהיה ראוי פשיטא ליה לש"ס דלא פקע איסורי' ע"י שנתבשל ע"ש והוא ממש כמו בדם ולמה יהי' פקע איסורי' ע"י בישול שנעשה אינו ראוי לזריקה כיון שהי' ראוי ונאסר ואטו אם נפסל הדם ביוצא ולן או לא נתקבל בכלי וכה"ג לא יתחייב: אך הא עכ"פ זה מפורש בגמ' לענין חיוב בדם שקרש דהיה פטור כשאינו ראוי לזריקה אף דהיה ראוי קודם שנקרש והיה איסור כרת מ"מ פקע איסור כרת כשנשתנה שאינו ראוי וע"כ דיש איזה לימוד לגמ' ע"ז או דמשמע להו מהך כי כו' בנפש יכפר דהאיסור רק כל שראוי עדיין לכפרה כנ"ל. וממילא גם על שאר דם י"ל דדוקא אם שכנגדו בדם הנפש ראוי לכפרה בלא שינוי כנ"ל. ולשון סמ"ג ג"כ כנ"ל כי הדם כו' לא חייבה התורה כו' הגם דבגמ' לא אמר זה הלשון רק למעט דם התמצית וכה"ג שמתחלתו א"ר לכפרה דלא חל כלל איסור כרת עליו מ"מ משמע לגמ' דגם על דם הנפש קאי רק כל שראוי כנ"ל. גם נראה די"ל לתוס' אין הטעם כלל בבשלו באור משום שא"ר לזריקה ואדרבא ק' הגמ' להיפוך והא כיון דמלחו נפיק לי' מתורת דם כשבשלו או מלחו ואין שם דם עליו להיות בלאו א"כ פשוט דכ"ש שאינו ראוי לזריקה. והי' אפשר דהטעם כדאמר בברכות ל"ח שלקות כו' בפה"א ור"י אמר שהכל כו' דדברי' שנשתנו ע"י בישול לגריעותא לאו במלתייהו קיימי לכל הדברים ומייתי ממצה ומרור במבושל כו' ומר"י דזית מליח ופי' תוס' משום דמליח כרותח ע"ש דסברי דדברים שדרכן לאכלן חיין וע"י בישול שינו לגריעותא אף שעדיין ראוי לאכילה ואם הי' מתקלקל קצת בלא בישול ודאי דבמלתייהו קאי מ"מ כיון שע"י שינוי הבישול נתקלקל לאו במלתי' קאי. ורא"ה בב"ה בית ג' שער כ' דהדם נפגם במלח דלאו אורחי' כו' דדם שמלחו א"ע ע"ש וכן תוס' כ' שהמלח שורף הדם כו' וא"כ י"ל דמה"ט לאו במלתי' קאי ונפיק ליה מתורת דם ע"י השינוי לגריעותא שע"י בישול ומליחה כנ"ל. וי"ל דתוס' לטעמייהו שפי' שם בתומי וכרתי דלאו במלתייהו כנ"ל ולכן סברי גם כאן דדם שמלחו ובשלו אע"ע כנ"ל. ורי"ף ורמב"ם פ' שם אף בשינוי לגריעותא בבישול במלתייהו קיימי ע"ש ולכך סוברים גם כאן דע"ע. גם אפשר דלגמרי מלח ובשול פוגם הדם עד שאינו ראוי לאכילה כלל. אך לא משמע כן מהפוסקים רק שנתקלקל כנ"ל: והנה פסחים כ"ד באוכל חלב חי דפטור שהוא שלא כדרך אכילתו ובעי לסייע ממשקין ודחי דזיעה כו' בשלמא א"א פירי גופי' כו' ופירש"י דאי אכיל שלא כדרכו כגון שבישל אגוזין ואכלן וממילא משמע דלדידן דחלב חי פטור גם מה שטוב יותר חי ממבושל פטור במבושל דהוי שלא כדרך אכילה כנ"ל. ואף דלכאורה יש לחלק בין חי דראוי עדיין לבשל ואוכלו חי א"כ הוא שלא כדרך אכילתו וכה"ג בכל מה שעדיין אפשר כדרך אכילה. משא"כ בבשלו דא"א לאכלו חי א"כ עכשיו דרך אכילתו כמו שהוא דעדיין אוכל אדם הוא אף שטוב יותר. וחשיב שאוכל כדרך אכילתו. אך מרש"י ז"ל מוכח שגם זה חשיב שלא כד"א מדכתב בישל אגוזים כו'. ואין סברא לחלק בין בישל בעצמו כדי לאכלן ובין שהוא מבושל. וכן משמעות הגמ' שם דמה"ט שאר משקין חוץ זתים וענבים אין כמותן לחייב דחשיב שלא כדרך אכילתו ואף שכבר הן משקין ועכשיו דרך אכילתו כך מ"מ חשיב שלא כד"א שדרך לאכול הפרי לא למשקין. דדחוי דזיעה רק דלא לסייע לר"י. אמנם כבר הרבו לתמוה מסוגיא דחולין דף קכ ע"ש בח"צ סי' כ' ופי' בפסק חדש סובר כלח"מ רק לענין להתיר לגמרי מדרבנן כ' בסוף שאף הראבי' כו' אלא שלא כד"ה לגמרי בחלב חי משא"כ משקין היוצאין מפירות כמו זר נחשב בעיני לומר דאיכא מאן דשרי לכתחילה ע"ש. אבל לענין דאורייתא מסכים ע"ש: ובאמת תמוה דא"כ למה אמר בש"ס ע"ז ס"ח בכורות כ"ג בנבילה דוקא סרוחה שאינו אוכל אדם אמדינן שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבלה הא גם סרוחה קצת יחשב שלא כדרך אכילה דפטור דדרך לאכלו קודם שנסרח וע"כ כנ"ל דעכשיו דרך אכילתו כן וניהו דלענין טומאה שפיר איצטריך דמ"מ לא פקע שם נבלה מיני' כל שלא נפסל מאוכל אדם אף שיחשב שלא כדרך אכילה. אך הש"ס מייתי לה גם לענין איסור. אך י"ל דלענין טעם מייתי שפיר דאם עדיין שם נבלה עלי' רק משום שלא כד"ה הוא דפטור עכ"פ אסור מדרבנן. משא"כ דלא מיקרי נבלה מותר נטל"פ גם מדרבנן ע"ש וקרא צריך לטומאה דפקע: והנה הרמב"ם ז"ל פ' י"ד מה' מ"א ה' י"א המחה החלב כו' חי כו' או שעירב דברים מרים כגון ראש כו' י"נ או נבלה ואכלן כשהן מרים או שאכל אוכל איסור אחר שהסריח ובטל מאוכל אדם פטור ע"ש וגבי חי לא כ' שבטל כו' וכן