חדושי הרי"ם קנט

ספק נגינה ונשמחה שמפורש ששהה י"ש ולא ילדה ומתרצית מתחילה אעפ"כ אחר שלא היתה חפצה להפרד ממנו נתפלל עליהם רשב"י ולא ציוהו לישא אחרת עלי' או לגרשה בע"כ שהי' מותר אז דנראה כשחפצה בו כ"כ יכולה שתבא ע"י צערה לסכנה ומ"ה בשוטה התירו ולא בשהה י"ש בפיקחת גם הא בזיווג א' יש איסור לגרש בע"כ: וגם נתיישבתי דאפשר דהא הראשונים ז"ל שהביאו הא דבדין הוא שנגזור מפרשים דע"י שגדולי הדור יגזרו כנ"ל שע"י הביטול ממצות לא ישאו ונמצא זרעו של א"א כו' והרי הש"י נשבע לא"א להרבות זרעו ממילא הי' הקב"ה מבטל הגזירות מישראל והי' בטל גם הגזירה דרבנן הנ"ל שבאמת לא הי' רק בעוד הגזירות קיימים ר"ל על ישראל אך איך הי' רשאים לבטל מ"ע בידים אף שהכוונה להנ"ל ע"כ שיחשבו בי' אנוסים מחמת התקנה דבשב וא"ת יש כח כמ"ש תוס' פ"ק דשבת דחשוב אונס מה שאינו רודה הפת כיון דחז"ל אסרו עליו והביא ראי' דהי' רשאי ר"ג לגזור אף ששהה י"ש שלא ישא אחרת ולא יגרש בע"כ ושוב יהי' אונס ועי"ז יפקוד אותם הש"י די"ל דוקא קודם גזירתו יש עונש עליו למה אינו נושא אחרת עלי' לקיים פ"ו אף דאגיד בה ומעונש זה לא זכה להבנות ממנה אבל כשגזר י"ל דלא שייך כנ"ל דאנוס והי' בכח רגמ"ה לעשות האונס שעי"ז יבטל העונש ממנו כשאינה רוצית ויפקדו ואם לא יפקדו הוא סימן שגם מאחרת לא יהי' לו. וקצת משמעות לשון הפו' ז"ל דדיברו בשהה י"ש רק ממנו אם כופין אותו או לא ולא ממנה גם בענין המצוה אפשר ד' ר"י מינץ דיבום עכ"פ ודאי מקיים בביאתו ובעידנא. משא"כ פ"ו שע"צ הספק הוא וגם שהה י"ש אינו ודאי ורו"מ אצל לדידי וכדעתו הרחבה יעשה ויותר טוב שיפעול בתפילתו שיפקוד ד' אותם כעובדא דרשב"י במדרש הנ"ל והי' זה שלום לרומ"כ ולכל המסתופפים כחפצו וחפץ או"נ מחו' דו"ש באהבה: הק' סימן לז ב''ה טוב אדר ב' תרי"ג לפ"ק להרב דק' סקערמוויטן ע"ד המזכה גט במקום יבום כו' לא הי' לי פנאי. ואין דעתי נוחה לפלפל בזה נגד המפורש במשנה וגמרא וכל הפוס' לאיסור ואף אם הי' מפורש ברש"ל להתיר ג"כ לא הי' לי לסמוך מאחר שלא הובא בש"ע אך באמת לא העתיק כראוי שגם ביש"ש מפורש ביבם קטן במקום קרוב שמכרת אותו ספיקא הוי גם דיעבד ממילא אפשר שצריכין העדים לידע בבירור בשעת זכי' שאינה מכרת דאל"ה הוי מגרש בלא עדים. גם מ"ש מהרש"ל רפי' בידי' לכתחלה. מד' מהרי"ל ות"ה משמע דספק גמור הוא. גם החשש מדעת הרי"ף ז"ל דגם בזכות אינה מגורשת עד דמטי לידה כמבואר בפ"ט גם דברי הגאון מלבוב נכונים שאין ללמוד מהש"ס עכ"פ כיון שאז הי' גט ע"ת ועכשיו גט סתם ומ"ש רו"מ דאם עמד חוזר ח"ו יעיין רו"מ בתשובת מ"ב ובט"ז סי' קמ"ה שכל הגדולים הרעישו על מהר"מ ז"ל שרצה לפסוק חזרה מחמת אומדנא. וגם שיהי' ערמה בדבר ע"ש. ומ"ש דמשום הזכי' ממילא אם עמד יהי' חוב. הבל הוא דבל"ז כיון דמס' חולצת שוב וודאי זכות דלא תתיבם ולמה הוי ספק וע"כ כיון דבלא הגט טוב יותר גוף הגט חוב. ומ"ש בשם הט"ז. הנה כתב לולי דמסתפינא מחבראי ורו"מ לא מיסתפי גם כתב שם א"ל כו' דהאידנא דאין נוהגין ביבום כלל כדאיתא בסי' א' בהג"ה והב"ד כופין ומוחין בזה אם בא ליבם האידנא כו' א"כ זכות כו' ע"ש. והיכן מצא הט"ז זה בהג"ה אדרבא מפורש סי' קס"ה להיפוך בהג"ה דאם מתכוין למצוה כו'. וע"כ כוונת הט"ז ביש ליבם אשה דבזה מבואר בהג"ה סימן א' דחר"ג נוהג גם במקום יבום ע"ש. הרי אין שום א' מהאחרונים שמיקל ביבם קטן ומכירה אותו ואין צריך להאריך כי לע"ד אין שום קולא בזה. הק' יצחק מאיר: ב"ה ח"י אב תרי"ג לפ"ק: שנית להרב דק' סקערנאוויץ נ"י: ע"ד האשה שזיכו לה גט שכתבתי לרו"מ ולא הבאתי העתק כי לא חשבתי שיהי' מי מרבני זמנינו שיתיר נגד סתימת הגמ' ורי"ף ורמב"ם וטור וש"ע. ועתה כי שלח לי משני רבנים מפורסמים. ולאשר כ' רו"מ או שאסכים לדבריהם או שאבטל דעתי מבלי להגיד או"ה ג"כ יתירה לזאת מוכרח אני להשיב. הגם דאפשר שאגרוס עוד יותר ניצוח. כאשר ראיתי בתשו' כבוד אחיו ידידי הרב נ"י שכ' על מ"ש לחוש לדברי הרי"ף ורש"י דבזכי לא שרי' עד דמטי לידה וכ' תמה אקרא ושדברי שגגה הן דלא כ' הרי"ף רק בתן ויש להפליא על שכותב בענין חמור כזה ואינו מעיין במפרשי הרי"ף הסמוכים שהר"ן ובעה"מ ורמב"ן מפרשים דברי רי"ף בזכי ומי לא ידע שהרמב"ם מפרש דבריו בתן ואעפ"כ הר"ן ומהרי"ק סי' קמ"א ות"ה סי' רל"ז בשם גדול א' הובא ב"י סי' ק"מ וב"ש ס"ק ה' חוששים בזכי ואם ראה וכותב שדברי שגגה הם זו קשה מהראשונה עכ"ז מחויב אני לכתוב דעתי: הנה עשו את הטפל עיקר מ"ש לסניף דברי הג' מלבוב ולחוש לדברי הרי"ף ע"ז בנו יסודתם. ועל גוף הדין כ' הרב מקוטנא כבר העלו שיש לסמוך במקום עיגון על דברי יש"ש וט"ז דהאידנא שאין מיבמין כו' שגם בזמן התלמוד רובן שונאות יבמיהן רק זימנין דרחמא לי' וכ' וכן מבואר להדיא ברמב"ם פ"ט מה' ג' כו' א"י מה רוצה בדברים אלו. הלא מ"מ מפורש בגמ' דספיקא הוא והרמב"ם דייק וכ' הרי זה ספק מגורשת שרוב הנשים זכות הוא להן שלא יפלו לפני יבם ולפיכך תהי' ס' מגורשת. ומפורש בדבריו פ"י מה"ג וכ"מ שאמרנו ספק מגורשת כו' תצא והוא ס' ערוה כו' ולע"ד שהרמב"ם מפרש ד' הגמ' דאמר כיון דסניא לי' א"ד כיון דזימנין דמרחמא לי' ואם הי' הפי' רוב ומיעוט הול"ל או חיישינן למעוטי. גם תוס' ד' צ"ד כ' רק דמשמע דשכיח טפי דסניא לי' מדרחמא לי'. וכן משמע שם בתוס' דרבא דאמר ק"ו לאיסור כרת כו' לא ס"ל לחלק ע"ש. ולכך הי' אפשר לפרש כיון דסניא לי' דהא חזינן כשנודע לה מהזכי' מתרצית דאלו מחתה הי' בטל הזכוי כדקי"ל הגדילו י"ל כו' איגלאי דזכות הוא לה וכמ"ש הר"ן פ"ב דקדושין גבי שמא נתרצה האב בדבר שעומד לכך ולכך מהני שנתרצה דאיגלאי שזכות הוא א"ד כיון דזימנין דרחמא לי' חוב הוא בשעת זכי' ולא מהני למפרע. וממילא למה דפשוט דספיקא הוא המ"ל שאינו ספק כלל דקי"ל דלא כרו"ש דדבר שאינו ודאי זכות בשעת מעשה לא מהני הריצוי בסוף דנימא איגלאי שהי' זכות. ולכך כ' הרמב"ם ז"ל דאינו כן דהא רבא גופי' לא ס"ל דרו"ש לשמא נתרצה האב ולרי"ף ורמב"ם גם ריצוי בפירוש לא מהני אף להיות ספק כמ"ש פ"ג מה"א. ולכך פי' דרוב נשים זכות להן שלא תהי' זקוקה ואסורה לכל עולם בשביל היבם או דכיון דדנין על זו האשה ויכול להיות דמרחמא לי' חוב הוא ולא מהני הרוב להוציאה מחזקתה בשעת זכוי שמסופקין ולכך סיים הרמב"ם עוד הפעם אחר שכ' שרוב כו' לפיכך תהי' ספק מגורשת דאי לאו הרוב גם ספק לא הי' כנ"ל. מ"מ איך שיהי' מפורש בכל הפו' דספק גמור הוא. ובש"ע שסתמו הדברים ובד"מ סי' ק"מ