חדושי הרי"ם קמה

סהדי דהי' עושהו שליח אם היה לו דעת וא"כ בזה שיש חוב רק שיחשב זכות מחמת דהוא שלא מדעתו ויוכל למחות מ"מ שוב לא שייך דאלו ידע א"ס שהיה עושהו שליח דכשהיה עושהו שליח לא היה יכול למחות אח"כ וליכא אנן סהדי ולא מהני שוב כלל אף שרוצה אח"כ אבל להפוסקים דזכי' לאו מטעם שליחות ע"כ עיקר ענין הזכיה כן הוא דזכין לאדם ומ"מ יוכל למחות אח"כ דאין חבין שיועיל בע"כ א"כ שוב הוי זכות גמור הקדושין דאי לא יהיה ניחא ליה יוכל למחות. ואי קשיא א"כ בכל דבר יחשב זכות שחרור לר"מ וגט וכה"ג כיון ששני הברירות בידה שוב הוי זכות. ז"א דלא איתרבי שיהיה מועיל שלא מדעתו רק בענין שגוף הדבר זכות ועומד מסתמא שמרוצה בזה ילפינן דזכין שלא בפניו ואף דיש קצת חוב שאפשר דל"נ לי' בזה אמרינן דהא יוכל למחות. אבל בדבר שגוף הדבר חוב דמסתמא אינו רוצה לא מהני שיהיה זכות בשביל שהברירה בידו ע"י שהוא שלא מדעתו דכיון שאינו זכות מצ"ע לא איתרבי שיועיל שלא מדעתו. דישל"מ ג"כ לא הוי יאוש רק בדבר שזכות. ומה"ט בקדושין פסק הרא"ש פ' הא"מ ובש"ע דמהני גילה דעתו שרוצה לקדשה ומהני מטעם זכיה. ובגט קי"ל מהירושלמי דאף שצווחה להתגרש אני רוצה אמרינן שמא חזרה כמ"ש תוס' פ"ק דגיטין ובכל חוב כן. וכ"כ הר"ן ורשב"א פ"ב דק' להפ' דנתרצה אב מהני למפרע משום שהדבר מסופק אי הוי זכות או לא וכשנתרצה אח"כ הוברר למפרע שהיה זכות משא"כ כשצד חוב יותר לא מהני כלל ריצוי דאח"כ שיהיה איגלאי למפרע שהי' זכות וכדאמר פ"ק דחולין בהמה כו' אם עומדת לשתיהן אז נשחטה הוברר כו' משא"כ אי עומדת רק כו' ע"ש. וכן פ"ב דב"מ בדבר שיש בו סי' אף למ"ד ישל"מ מהני מ"מ כשאינו עומד לייאש אף דשמעיני' אח"כ דאייאש לא מהני למפרע כנ"ל: וכן לענין שליחות גופיה בתרומה שם דמדמי כלך אצל יפות כו' בתוס' ד"ה אם וי"ל דש"ה כיון דחזינן דניחא לי' השתא כו' גם מעיקרא משום מצוה כו' ועדיף מדבר שיש בו סימן ע"ש. ובגמ' דחי דתרומה בעי לדעת כו' שלוחכם והיינו בשל בעל הכרי שאינו זכות כמ"ש רשב"א וש"פ נדרים ל"ו אבל משל תורם איבעיא לש"ס ע"ב כיון דזכות הוא ואף דיש סברא דמצוה דיליה כו' מ"מ כיון שתורם משלו זכות הוא ומהני אף בתרומה דמפורש הלימוד דלדעתכם כו' ותוס' כתבו שם דמהכא דזכי' מטעם שליחות והיינו דאף דקיי"ל ישל"מ לא הוי יאוש מ"מ דוקא במה שאינו זכות לא מהני אלו הוי ידע אבל בזכות ילפינן מקרא דמהני משום אלו ידע הי' עושהו שליח וכחצר כו' ולהפוסקים דזכיה לאו מטעם שליחות מ"מ החילוק כנ"ל דמשל בהל' הכרי אינו מזכה לו כלום אינו זכות ובעי לדעת ולא מהני כלך כו' משא"כ משל תורם דמזכה משלו וכשהוא זכות חשיב כמדעת ולא מיעט בזה מלדעתכם כנ"ל. עכ"פ צריך שיהיה הדבר מצד עצמו הזכות יחד ע"צ חוב שיהיה סתמא מרוצה וכמדעת לא במה שחוב ויחשב זכות ע"י שיכול לבטל משום שלא מדעת ולא מהני לב' הטעמים כנ"ל. ולהרמב"ם ז"ל איפשטא הך בעיא דתורם משלו מהני ע"ש. וא"כ בקדושין ל"ד כלל לקטנה שמקנה אותה לבעלה ודאי דהוי כתורם משל בעל הכרי דלא מהני שיוכל לקבל קידושיו בתורת זכיה וגם אגידא משא"כ קטן והאב מקדשה בכסף שלו ונדוניא שלו דמתחייב דהוי כתורם משל בעל הכרי דלא מהני דמסברא חשיב זכות ככל קנין רק בגדול שיכול לקדש בעצמו ואין לאב שייכות אמדו חכמים דעת אדם דלא ניחא לי' שיקדשו לו בלא ידיעתו ומה"ט אמר דלנתרצה בן לא חיישינן. וממילא כיון שאינו עומד להתרצות לא הוי זכות אף שהברירה בידו כנ"ל. משא"כ קטן כמ"ש הגאון דהא אמר להדיא פ"ק דכתובות דאף אי גירות לא חשיב זכות מ"מ בגר שנתגיירו בניו עמו חשיב זכות דניחא ליה במה דעביד אבוהו כו'. ועל הסברא אין חילוק במסקנא (ואף דבנדרים ל"ו מדמי אב לאחר שלא מדעת שכן כו' היינו בדבר דלשעה אין חילוק משא"כ גירות וקידושין) וא"כ כ"ש בקדושין דעכ"פ זכות חשיב לכל הפוסקים רש"י והרא"ש וש"פ גבי דילמא ארצויי ארצי קמי' דכ' רש"י דזכין לאדם של"ב כו' רק דאינו זכות גמור מ"מ אין שום ראיה על קטן שא"י לקדש שלא יחשב זכות בקידושי אביו עבורו משלו דניחא ליה והוי זכות גמור כיון דעכ"פ מוטל על האב קחו נשים כו' בפרט שגוף הסברא נראית דא' מאלף שמוחה בשידוך אביו. ורשב"א בחידושי קדושין ז' הילך מנה שפירש"י שעשאו שליח כו' דילמא לא נתרצה מעיקרא כו' ומיהו תמי' לי למ"ל לארצויי מעיקרא והלא זכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא שתהא אשה קנויה ליה ואפשר דהכא הוי חובתו שמא ניחא ליה באחרת וכל דאגיד בהא כנ"ל. וא"כ מגרש לה בע"כ כו' שכר הסופר כו' ומשיא ש"ר. ועוד שאתה אוסרו בקרובותי' כו' ע"ש עכ"פ הסברא מבוארת שתימה אצלו למה לא יועיל מטעם זכות ונדחק למצוא צד חוב דל"ד כלל לקטנה דאי לא ניחא ליה יגרש. ומ"ש שיאסר בקרובותי' והא עומד לישא ולאסר בק' אחת ודמי לאפוטרופוס לחלוק רק שהוא חד תירוצא דילמא לא ניחא ליה. על שישא. וא"כ בקטן דשייך ניחא לי' במה דעביד אבוהו אין שום ראיה לדחות דברי הגאון כלל דעכ"פ יותר זכות מגירות למ"ד חובה אי דלא כר"ה שם: בכאן מצאתי בהעתק אחר בזה"ל בהא דגר קטן דמשמע מרי"ף ורמב"ם דמהני מה"ת וטור וש"ע דלכל דבר דינו כישראל והא קי"ל דאין כח בי"ת בקום ועשה ע"ש בתוס'. אם לא דנאמר דבדבר גדול כו'. ובשיטה מקובצת הביא בשם הרא"ש וגם יש להביא ראיה דמהני מה"ת מדור המדבר כו' והי' בהם כמה יתומים קטנים כו' ע"ש. וברא"ש שלפנינו ביבמות מ"ח איתא ג"כ לשון זה אבל קטן זכות הוא כו' וכ"מ באבותינו שהיה בהם כמה יונקי שדים ע"ש. עכ"פ מוכח דע"י אביו מהני מה"ת. ובריטב"א כתובות והובא ג"כ בשיטה שם. ויש סוברין להביא ראיה דגיורת קטנה מה"ת מואם כו' גואל כו' קטן כו' אלמא משכחת מה"ת גר קטן או ע"י ב"ד או אביו כו' ועוד אנשי מדין דכתי' הטף בנשי' החיו לכם כו' ואמר התם דגיורת פחותה מבת ג' כשרה לכהונה וכ"ת מסתמא ניחא להו כדי שלא יהרגום הא ליתא דבלא"ה יכולין לעבדים ושפחות כו' ותו דסתמא כי הגדילו כו'. ולא נהירא דא"כ ואי דיגרש וישא אחרת א"כ יאסור בקרובות זו נוסף