חדושי הרי"ם קכב

איך יהי' חשיב עדות וגם דו"ח ועשאאי"ל ליכא אמנם הטעם פשוט דזה עצמו דבעי דיני עדות הוא ג"כ מוהוא עד או ראה כו' היינו בדבר שבא החיוב רק מצד ראיות המעשה ובלא המעשה שראה אין כאן בירור כלל בזה לא מהני וצריך משפטי העדות. אבל במה שהוחזק ואמרה תורה דיכולין לדין ולחייב ע"פ חזקה זו שהוחזק אצל רבים כן אף שלא נודע מעשה שבא ממנה החזקה שוב גם לענין העדאת העדים ג"כ א"צ למשפטי העדות רק היכא דקים לן דלא משקרי מהני ואין גזה"כ לפסלן דג"כ סגי בבירור שהוא כן שהוחזק. כיון דאמרה תורה דלענין שיהי' נקרא הוחזק סגי אף שאין ראי' ברורה רק במוחזק שהוא כן. ממילא גם לענין העדות ג"כ די כשקים לן שבאמת הוחזק כנ"ל ומהרי"ק סי' פ"ז כ' דלמלקות סגי חזקה כל דהו ולמיתה צריך יותר הוחזק במעשה ע"ש. וילפינן לה או כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' א"ב דהא מכה אביו דחייב מיתה מחזקה והא העדים שמעידין שהוחזק ג"כ לא שייך בהו דו"ח והזמה לעדות זה שהוחזק ומ"מ מהני וע"כ דלענין זה שגילוי הוי רק גילוי מילתא שא"צ למשפטי העדות. רק כדקים לן שהוא כן ע"י עדות שאין חשש שקר שוב נקרא הוחזק כנ"ל. וכן מוכח מהא דיליף ביבמות מ"ז בגר יכול יקבלנו כו' אתך במוחזק לך כו' בא ועדיו עמו מנין ת"ל וכי יגור כו' ופריך עדיו עמו קרא למה ומשני ר"א דאמרי שמענו שנתגייר בב"ד פלוני כו' ומוכח מקרא דאף עד מפי עד מהני במילתא דעבידא לגלויי וע"כ מפני שאינו צריך דיני עדות רק בירור שהאמת כן שיהי' מוחזק כיון דסגי במוחזק לך כנ"ל: וכ"כ הרמב"ן ז"ל פ"ב דכתובות גבי בני זה וכהן הוא הובא בא"ז דלא מהני מיגו במה שהוא מתורת עדות דהא אף דקים לן דלא משקרי גזה"כ שפסול משא"כ כשאינו בתורת עדות מהני המיגו ע"ש: אולם לא ביאר החילוק בין מה שצריך דוקא בתורת עדות ולא מהני מה דקים לן דלא משקרי משום גזה"כ ובין מאי דמהני קים לן שהאמת כן. וע"ז שפיר מ"ש הרמב"ם ז"ל דדבר שא"א לעמוד על הדבר רק מצד עדותו כמו שזה לוה וכה"ג לא שייך שיהיה נקרא הוחזק שזה לוה כיון שאינו דבר הנודע רק מעשה שהי' אז בפני עדים אלו ע"ז צריך דיני העדות שאמרה תורה ולא מהני אפילו משה ואהרן בקרובים ואף דקים לן כנ"ל. אבל בדבר שאפשר להתברר שלא על פיהם שהוחזק אצל רבים שהוא כן כמו שזה אחיו או שזה פלוני וכה"ג רק שאין אנו יודעין הבירור בזה א"צ למשפטי העדות רק לידע שהוא כן סגי כנ"ל. וכן מפרש הרמב"ם ז"ל הא דאמר גבי ואשתמודעינהו כו' גילוי מילתא בעלמא הוא. היינו דבדבר שאפשר לידע שלא מפיהם ועשוי לגלות רק שאין יודעין היך א"צ לעדות ושוב מהני הא דמילתא דעל"ג לא משקרי דאם הי' צריך לדיני עדות לא הי' מהני כלל הא דקים לן דלא משקר כנ"ל: ומדוקדק כל לשון הרמב"ם ז"ל אל יקשה שהתירו חכמים כו' היינו שלא היה מועיל מילתא דעל"ג ודייקא כיון שצריך עדות ע"ז כ' שלא הקפידה תורה כו' אלא בדבר שא"א לעמוד אלא מפיהם כו' וזה פי' של גלוי מילתא לא של מילתא דעל"ג כו' היינו שבזה שאפשר לידע שלא מפיהם אם מוחזק חי או מת פלוני א"צ למשפטי העדות וסגי בהוחזק וקים לן דלא משקרי ושוב נאמן וסיים לא הקפידה כו' ושוב מהני מה שרחוק שיעיד בו שקר שעשוי לגלות וצריך ב' הטעמים כנ"ל. ומה שסיים הקילו חכמים היינו דהא הרמב"ם ז"ל ה' סנהדרין פ' כ"ד כ' דבד"מ יש לדיין לדון ע"פ הדברים שדעתו נוטה והדבר חזק בלבו שהוא אמת שאע''פ שאין שם ראי' ברורה וכלל שם הרבה דברים היכא דקים לי' דלא משקר לענין להפוך שבועה הא דאבא מר דפ' הכותב והוא דלא אמיד ויהיב סימנא כו' ובכולן כ' כשהדבר חזק בלבו של דיין ויראה לו שהוא כן וסיים א"כ למה כו' ב' עדים שבזמן שיבאו לפני הדיין ב' עדים ידון ע"פ אע"פ שא"י אם אמת העידו או שקר כו' ע"ש והיינו דאותן הדברים שאינו בתורת עדות רק מצד קים לי' לא שייך כללא שלעולם יהי' כן רק תלוי בשעת מעשה איך שהוא בלבו של דיין א"כ הוא ע"פ אומדנות אלו. ולכך כשעדים מעידין על אומדנות לא מהני דניהו דאם הי' האומדנות אמת הי' הדיין סומך עליהם מ"מ כיון שמצד עדות לא מהני ומצד שבלבו של דיין כן ג"כ אינו שהוא אינו מכיר העדים אם אמת מעידים או שקר ומצד זה אינו סומך שהוא כן. ולכך כ' פ' י"ז מהל' עדות מי שהעידו לו גדולים בחכמה כו' אע"פ שמאמין בלבו כאלו ראה לא יעיד כו' ועדות שקר הוא כו' ולא מהני כשמעיד כן מצד קים לי' כו' כיון שבתורת עדות פסול עד מפי עד ובתורת קים לי' הא הדיין אינו קים לי' על אותן העדים שמעידים ששמעו מפי אותן דקים להו כנ"ל. וכן לענין להוציא ממון או לענוש לא מהני ע"פ האומדנות כמ"ש פ' כ' מה' סנהדרין כנ"ל. רק באותן דברים שאפשר לגלות בלי העדים וא"צ לדיני העדות מה"ת בזה מהני שפיר קים לי' לדיין לגמרי להיות נקרא הוחזק כנ"ל. שיועיל אף להוציא אח"כ או להתיר דשב"ע כנ"ל: אך הא ודאי גם לענין זה שיהי' ברור לנו שהוא אמת ג"כ לא מחזיקינן ע"פ ע"א או עבד וכה"ג בכל מקום דגבי גר דמהני שמענו כו' צריך ב' עכ"פ. ופ"ב דגיטין אמימר מיקרי שטרא פרסאי לב' עכו"ם מסל"ת זה שלא בפני זה. ואל"ה אינו מועיל. וכן לענין שזה כהן פ"ב דכתובות. וכן בסימנין בנדה פ' בא סימן אף דנבדוק ע"פ נשים ר"י מוסר לאמו כו' וכה"ג דקים לי' דלא משקרי. ותוך זמן כ' הרי"ף יבמות פ' החולץ דלא מהני אף דהוא עבידא לגלויי וגם א"צ לעדות רק לבירור שהוא כן מ"מ אינו בירור בסתם פסולין שהוא כן ולכך נאמנין להחמיר ולא להקל שאינו בירור גמור. והרמב"ן ז"ל שם בנדה מדמה לה להא דאשתמודענא לפי' הרי"ף ז"ל ע"ש. והחילוק להרי"ף ז"ל דשם אינו נגד חזקה כמ"ש לעיל חשיב בירור שהוא כן מטעם עבידא לגלויי משא"כ, בס' להוציא מחזקת קטנות כנ"ל: ולכך בעדות ע"א להתיר אשה שמת בעלה אף שא"צ דיני עדות רק בתורת בירור מ"מ בעי הש"ס אי חשיב בירור מטעם מילתא דעבידא לגלויי כו' וזה מהני עם דיוקא זוטא כמ"ש תוס' או דלא הי' מועיל טעם דמילתא דעבידא לגלויי לחוד להיות בירור נגד החזקת חי רק מטעם דייקא ומינסבא כנ"ל. ונשאר בבעי' דלא איפשיטא במלחמה ובקטטה כנ"ל. וזה הספק גם לענין הבירור אף אם אין צריך לעדות מצד גזה"כ כיון דהוא גילוי מילתא כנ"ל: אך עדיין לא הי' אפשר להתיר מטעם זה תמיד רק הי' תלוי בשעת מעשה בלבו של דיין אם סומך על זה שאמת כן כיון שאינו מצד עדות רק מצד קים לן שהוא כן כמו בשאר אומדנות ואם האשה אינו אצלו בחזקת שתידוק וכה"ג לא הי' מהני. ע"ז הוצרכו חכמים לתקן שיהי' מהני בתורת עדות ושוב מהני לעולם וא"צ לחקור בשעת מעשה אם אמת כן או לא כמו שאמרה תורה בכל עדות דיכול לדון בסתם. וזה הי' שפיר ביד חכמים לתקן דמאחר שלעולם הוא מילתא דעבידא לגלויי ואשה דייקא כו' ויכול הדיין להתירה מדאורייתא ע"פ אומדנות אלו דסגי בזה בקים לן שהוא כן שאין גזה"כ דל בעי עדות כיון שהוא גלוי מילתא כנ"ל. רק שמה"ת היה צריך לחקור בשעת מעשה אם סומך בלבו על אומדנות אלו. ע"ז שפיר תקנו חכמים שיהי' מהני בתורת עדות וא"צ לחקור כנ"ל. ובאמת מותרת מה"ת כנ"ל: