חידושי חתם סופר על שבת עה.

שכן יריעה שנפל בה דרנא. מבואר מהתוס' דאע"ג דאופן המלאכה ילפינן ממשכן מ"מ השיעור מסר הכתוב לחכמים דבכך וכך חשיב. ובאוכלים דאורייתא ממש כגרוגרת כדכתיב ארץ חטה וכו' גרוגרת להוצאת שבת ועיין פנ"י ר"פ המוציא יין. ועכ"פ לא בעי כשיעור שהי' במשכן:

הצד חלזון וכו' בירושלמי תני חדא חייב ב' ותנא אידך חייב א' וקאמר דחייב א' לכ"ע משום נטילת נשמה. נראה סתם ירושלמי ר' יוחנן דס"ל דוקא כשפוצעו מת אבל התם פוצעו חי חייב לכ"ע משום נטילת נשמה. ומשום דישה לא מחייב בירושלמי. נ"ל לרמב"ם א"ש דס"ל בעי' דם כגרוגרות עיין פ"ח הלכה ז' והשגת הראב"ד שם. ומיירי ברייתא דירושלמי בלית בי' כגרוגרת דם. ובהכי ניחא נמי מה דקשי' הא הירושלמי ס"ל לעיל בפיסקא דהקוצר ההן דצירר כוורא מהים חייב משום קוצר ועיין יש"ש דמייתי מג"א סי' תצ"ז סק"ו. והא"ש דלית בי' שיעור גרוגרת שהוא שיעור קצירה. לכן לית בי' לא דישה ולא קצירה רק כשפוצעו חי חייב משום נטילת נשמה לר' יוחנן והירושלמי. ומאן דמחייב ב' מחייבו משום צידה ואידך ס"ל כמ"ד תחש שהיה בימי משה לפי שעה נזדמנו לו ונגנז. והגאון קרבן עדה נדחק ופירושו מבואר ע"פ מ"ש פנ"י דשמעתין. דלמ"ד תחש שכיחא במדבר ופירשו מכמורת לצודם. א"כ כל הפורש רשת בשבת ולאחר שעה ניצד שם חי' חייב למפרע על פרישת המכמורת כמו מבשל ואופה וה"ה צד חלזון חייב. אך למ"ד לפי שעה נזדמנה למשה רבינו ע"ה א"כ היא באתה בגבולו ושם צד את התחש. א"כ אינו חייב אלא צד מיד בשעת פרישה וכמ"ש תוס' לעיל י"ז ע"ב ד"ה אין פורסים. ולא דמי לאפיה ובישול דהתם אם יניח כך יבשל ויאפה ממילא משא"כ הכא מאן יימר שיבא לתוכו חי' א"כ אין בפורש מכמר בים משום צידה. ודוחק למצא צד חלזון ידוע בידו ממש מן הים:

שפצעו מת. לכאורה י"ל ר"י לא פליג אמציאות דניחא לי' דליצול דמי' אלא מיירי שעודנו חי ודמי צליל אך לא יחי' אחרי נפלו כגון שיבש בו כסלע וכמ"ש תוס' שהדג עצמו קירב מיתתו. בין צידה ליבישות סלע ע"י פרכסתו באופן שעל נטילת נשמה שמצידה לא מחייב משום שהוא קרוב מיתתו ומ"מ עודנו חי וכבר חשוב כמת ומ"מ דמי' צליל טפי ולא שפצעו מת ממש. ודברי מהרש"א בתוס' אינם מובנים:

מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. צל"ע לפי שיטת תוס' לעיל ע"ב ע"ב ד"ה נתכוון וכו' וכן פ"ב דשבועות ושם בכריתות. דמתעסק בדבר היתר ועלה בידו דבר איסור זה ממועט בכל איסורים שבתורה מדכתיב בה חוץ מחלבים ועריות ולא צריך לזה טעם דמלאכת מחשבת וא"כ בודאי גם בחובל ומבעיר פטור. ודוקא נתכוון לחתוך מחובר זה ועלה בידו מחובר אחר דנתכוון לדבר איסור דבשארי איסורים בכה"ג כגון רצה לשחוט עולה בחוץ ועלה בידו קרבן אחר חייב. ומ"מ בשבת כה"ג פטור משום דלא הוה מלאכת מחשבת בהא מחייבי' בחובל ומבעיר משום דמקלקל חייב מתעסק נמי חייב. ולפ"ז צע"ג מאי משני ש"ס מתינוקות הא התם מתעסק בדבר היתר הי' למול התינוק של שבת ועלה בידו איסור התינוק של א' בשבת ופטור מדכתיב בה כדאמר ר"א בעצמו במשנה דכריתות שם ומ"ט מחייב ר"א בתינוקות. ור"י נמי לא פטר רק משום דטריד מצוה אבל בלא"ה לא ואמאי מה ענין מתעסק בהיתר ועלה בידו איסור דנפיק מבה. מה ענין זה למלאכת מחשבת. מיהו בש"ס י"ל דלא ממועט מבה אלא עוסק בהיתר גמור אבל מילה דבר איסור הוא אלא שדחי שבת מ"מ מקרי מתעסק באיסור ועלה בידו איסור היינו של א' בשבת ולא אימעט מבה. אלא מטעם שלא נתקיימה מחשבתו שנתחלף לו תינוק בתינוק דפטור משום מלאכת מחשבת והנח לחובל הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב כצ"ל. וא"כ קשה אתוס' דשמעתין דלמא לעולם מתעסק ממש קאמר דהיינו עסיק בהיתר לפוצעו חי ועלה בידו איסור שנטל נשמה וממעט מבה ולא שייך הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב דלא ממלאכת מחשבת ממעטי לי' אלא מדכתיב בה כנ"ל ולק"מ וצ"ע:

והנה מ"ש תוס' דמתעסק היינו אינו מתכוון דלא אתי' מטעם מלאכת מחשבת דבשארי איסורים נמי מותר. עיין חי' ר"ן ר"פ הנחנקים דבשארי איסורי תורה דוקא בחייבי לאוין כגון כלאים ללבוש מותר אין מתכוון אבל חייבי כריתות דקפיד רחמנא אשגגה לחייבי' חטאת אין מתכוון נמי שרי משא"כ שבת אע"ג דאיסור סקילה מ"מ כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה פטור אין מתכוין א"כ הדר' קושי' תוס' לדוכת'. ועכצ"ל דמתעסק ממש קאמר וכמ"ש לעיל:

טפי ניחא לי'. דברי מהרש"א תמוהים דהא איצטריך למימר טפי ניחא לי' משום ר' יהודה דלהוי קלקולו יתר ופטור משום קלקול. והנה קושי' תוס' ארש"י י"ל דתרי גווני אצ"ל איכא. אי רק לא איכפת לי' פטור משום דלא הוה מלאכת מחשבת ובחובל חייב כי האי גוני ולא דמי לארעי' דחברי'. מש"ה פי' רש"י הכא לא ניחא לי' כלל ובכי האי אפי' בחובל ומבעיר פטור דכי האי גוני לא הוה במשכן ולא מטעם מלאכת מחשבת. ובזה מיושבים דברי רש"י דשמעתין וגם סתירת ש"ס דחגיגה עם ר"פ נחנקין דמייתי תוס' וק"ל:

כי היכי דליציל טפי. עמ"ש תוס' דלחייב משום נטילת נשמה ע"י הדם. ולרמב"ם דכל נטילת דם הוא מפרק דש. א"כ לק"מ דהא באמת מחייב משום דש ופשוט:

שוחט משום מאי מחייב. פירש"י בחניקה נמי סגי עכ"ל. י"ל דהוה סד"א דחתיכת הסימנים היינו אב מלאכה דהוה במשכן באלים וכי היכי דילפינן שארי מלאכות ה"נ הך ולזה כ' רש"י מנ"ל שחתכו סימנים כלל דילמא נטלו נשמה באופן אחר. ומשני אה"נ דלאו בחבורה תליא מילתא. אלא כל הנוטל נשמה ע"י שום אופן חייב. אבל אכתי צל"ע מנ"ל שהמיתום בידים כלל דלמא סגרו דלת בפניהם ומתו מעצמם. עיין מס' ע"ז י"ד ע"ב ועיין רמב"ם פ"ח מעירוכין הל' ח' וצ"ע לכאורה. ועיין מהרש"א מהדורא בתרא:

רב אמר משום צובע. עי' ש"ע סס"י שכ' ב"י בשם ר"א ממיץ דאין צביעה באוכלין צ"ל היינו למאי דקי"ל אין עיבוד באוכלי' ה"ה אין צביעה. אבל רב ס"ל כמ"ד יש עיבוד באוכלין וה"ה יש צביעה. וא"כ מיושב פסק הרמב"ם דפסק כשמואל דלא כרב משום דקיי"ל כרבא לקמן אין עיבוד באוכלין. ועיין מג"א סי' שכ"א סק"ז דיש פוסקים דלאורחא יש מליחה. פי' דס"ל דרב אשי ורבה בר ר"ה ורבא לא פליגי. ולפ"ז דוקא אין מליחה לאוכלין כשמשמש מעשה אוכלין אבל לאורחא דאין המליחה לתיקון להטעים המאכל אלא לקיים הבשר עד שעת האוכל ומעשה עור בעלמא משמש ויש בו משום מליחה א"כ ה"ה בצביעה נהי אין צביעה באוכלים מ"מ הכא ניחא לי' דליתווס בית השחיטה היינו צובע מעשה עץ בעלמא שימש וחייב משום צובע. וא"ש דברי ר"א ממיץ ודברי רמב"ם אינם מיושבים. עיין חולין קכ"ט ע"א הך דמעשה עץ שימש ע"ש: