חידושי חתם סופר על שבת כט:

לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכו' הרמב"ם אע"ג דפסק המסתפק חייב משום מכבה מ"מ הכא בפ"ה מהל' שבת כ' הטעם שיהנה משמן אחר כיבוי ויהנה ממוקצה ועיין פנ"י בשמעתין. ונראה משום דבפסחים י"א ע"א אמרינן משום ר' יהודה מתיר משום חומרא דשבת בדילו מיני' ונראה אפי' איסור דרבנן דשבת נמי חמירי ובדילו מיני' דאלת"ה אכתי ניחוש לאחר שכבה יהנה מהשמן ואע"כ אפילו איסור דרבנן חמירי ובדילו מיני' והשתא י"ל דת"ק נמי לא פליג אלא איסורי דרבנן דשבת לא בדילו ומש"ה אוסר ונהי למוקצה לא חייש דהרי ת"ק הוא ר"ש דמתיר מותר הנר שבקערה מ"מ חייש שיסתפק ממנו בשעה שהוא דולק דלדידי' הוה רק איסור דרבנן משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכן פי' רמב"ם בפי' המשנה טעמא דת"ק משום מכבה. אך לדינא הלא פסק רמב"ם משאצ"ל חייב א"כ לא הי' לן למיחש שיסתפק בשעה שהוא דולק דמיבדל בדילו מיני'. אך לענין מוקצה מחמת איסור קיי"ל כר' יהודה וחיישינן שיסתפק אחר שכבה וא"ש פסק הרמב"ם:

המכבה את הנר. צל"ע קצת הא לרפאות חולה שאין בו סכנה מצוה רבה היא וא"כ ישראל ששגג וריפא חברו בשבת וכיבה נר בעבורו ה"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ופטור אבל אסור. עיין סוף פרק ר"א דמילה ומאי פריך ש"ס. ומיהו י"ל תינח משום חולה שאיש אחר מכבה עבורו לשם מצוה אבל מפני גוים ולסטים הוא עצמו מכבה ולא שייך דבר מצוה דלהנאת עצמו עשה. אך ברייתא דר' אושיע' לא הוה צריך לאוקמי כר"ש אלא כמ"ד טעה בדבר מצוה ומוכח מזה דהלכה כר"ש מלאכה שאצ"ל פטור וקשה אהרי"ף ורמב"ם. וצ"ל דא"כ מ"ש כיבוי נר דנקט ולא קאמר העושה מלאכה בשביל חולה שאין בו סכנה פטור אבל אסור: