חידושי חתם סופר על שבת קכג.

מדוכה אם יש בו שום. עיין לקמן בהיפוך הדף תוס' ד"ה איתיבי' אביי וכו'. וי"ל דאביי דמחלק לקמן בין ניטל בידו א' לשתי ידים י"ל נהי לבסוף חזרו והתירו ניטל בשתי ידים אפי' מלאכתו לאיסור גופו. מ"מ יש לומר כלי כבד כל כך אינו ניתר לצורך גופו אלא למלאכה חשובה כמ"ש תוס' לרב יהודה לעיל. וא"כ א"ש מדוכה דמיירי ממדוכה גדולה הניטלת בשתי ידים דהרי בסיפא דהך בתוספתא ובירושלמי גרסינן רשב"ג אומר מדוכה קטנה וכו' ומייתי לי' רשב"א ורז"ה ע"ש וא"כ י"ל תשמיש ישיבה או שאיבת מים גבי מדוכה גדולה מלאכה גרועה היא וא"ש. אבל לרבה דמוקי מתני' בשל נפחין ומשמע אפי' גדולה דניטלת בשתי ידים מותר לפצע אגוזים שהיא גרועה. וכן רבא לקמן מתיר להדיא אפי' ניטל בשתי ידים כמו ביד אחת שפיר הקשה ממדוכה:

הא מני ר' נחמי' היא. וכן תי' רבה לקמן קכ"ד ע"א מדוכה ר"נ היא אע"ג דרש"י פי' הני נמי עלי ומדוכה משמע למסקנא מדוכה נמי מיירי בחשובה כל כך דמייחד לי' מקום צ"ל לא כ"כ אלא דלדינא יש לקיים הך דמדוכה להלכתא בחשובה שמייחד לה מקום אבל ברייתא דתוספתא עדיפא לאוקמי כר' נחמיה דהרי קיי"ל סתם תוספתא ר' נחמי' עיין סנהדרין פ"ו ע"א. אך מתני' דעלי לקצב דחיקא לי' לאוקמי דלא כהלכתא כר' נחמי':

מחט שניטל חררה. לכאורה י"ל כיון שניטל חררה תו נתבטל היחוד שהיתה למלאכת איסור לתפירה וקם לה ליטול קוץ וקילי טפי ומותר לטלטל אפי' מחמה לצל. ונהי למסקנא לא קיימא דהרי זורקה בין גרוטאות. מ"מ נפקא מיני' בגולמי שאינה נקובה תהי' מותרת לטלטל אפי' מחמה לצל. ולא משמע כן מלשון הברייתא דכייל נקובה ואינה נקובה ומשמע כי היכי דנקובה שמלאכתה לאיסור אינה מותרת אלא לצורך גופה ומקומה ה"נ אינה נקובה ולא מחמה לצל. וצ"ל נהי דכל שמהני יחוד לטומאה הוה כלי לשבת אפי' בלא יחוד אבל מלאכתו להיתר לא מיקרי אלא ביחוד להיתר ממש. ומסתייעא דנחית שם כלי עליו אבל להיות מלאכתו להיתר לא וצ"ע: