חידושי חתם סופר על שבת קי:

ומי שרי והתניא מנין לסירוס וכו' דברי שאלתות י"ל דבאמת טעמא בעי מ"ט להתיר אין מתכוין בשארי איסורים דלא כתיב בי' מלאכת מחשבת ועיין חי' ר"ן ר"פ הנחנקים דכ' באיסור לאו לא מצינו שום חיוב על שוגג בלא כוונה משא"כ באיסור כרת משא"כ שבת אפי' באיסור כרת פטור אין מתכוין מדכתיב מלאכת מחשבת ע"ש. ואמנם לפמ"ש חי' רשב"א פראד"מ גבי אם יש שם בהרת יקוץ כ' אין מתכוין דשארי איסורים מסברא פטור דטעם האיסור לתכלית שום כוונה ואם אינו נעשה לאותו תכלית כגון לובש כלאים לא לתכלית לבישה כ"א להעביר המכס פטור. ולא צריך קרא מלאכת מחשבת. מה שאין כן בשבת שחייב אפי' מדליק נר בצהרים שלא לשום תכלית והי' סברא לחייב אפי' אין מתכוין מש"ה צריך קרא מלאכת מחשבת וכ"כ בתשו' חו"י כרשב"א הנ"ל ע"ש. והנה א"כ הכא במסרס שג"כ הקפידה תורה בלי שום כוונת תכלית שהרי אפי' מסרס אחר מסרס חייב והרי אפי' במחמץ אחר מחמץ י"ל שנעשה חמץ ברור יותר ע"י חימוץ השני עיין מנחות ר"פ כל המנחות באות מצה. ובמטיל מום בבעל מום י"ל ה"ל בזיון קדשים טפי אבל במסרס אחר מסרס ע"כ קפידא וגזירת הכתוב הוא וגרע ממדליק נר בצהרים ואפ"ה חייב א"כ ראוי להתחייב אין מתכוין כיון דלא כתיב בי' מלאכת מחשבת. ובאמת קשה להעמיס זה בלשון השאלתות אבל הסברא אמת לפע"ד. מה שקשה על הרא"ש עי' ס' עצי ארזים סי' ה' וקרוב לזה בק"נ ונכון:

אלא בסריס. לא בעי למימר בנולד סריס דהוה כדיקלא בעלמא ואינו מחייב המסרסו וכעין דאמרינן בבכורות ל"ג ע"ב גבי בעל מום מעיקרא ע"ש. דליתא דסריס חמה יש לו רפואה ופשיטא דשייך בי' סירוס וכמבואר ביבמות ע"ט ע"ב במתני' ע"ש. וע"כ בסריס אדם. ועיין מה שהארכתי בתשובתי סי' תרכ"ו בסופו דעת רוב הפוסקים אחרונים בדעת הרמב"ם כשאיברי הזרע נתמסמסו כבר מחמת חולי שוב אפי' ניטלו בידי אדם מותר בקהל דלענין לא יבא פצוע דכה בקהל ה' מיקרי זה בידי שמים עיין ש"ע אה"ע סי' ה' וב"ש ס"ק י"ב. מ"מ לענין איסור לעשותו לסרסו בכך יש לעיין. הנה בפרישה מייתי אסור לסרס אחר סירוס מדכתיב לא תעשו לשון רבים לחייב שניהם. עיין כיוצא בזה ס"פ או"ב גבי לא תשחטו. ושלהי מכות גבי לא תקיפו. ובקדושין גבי איש אמו ואביו תיראו. ואמנם ט"ז הקשה הא בש"ע מייתי לי' מנתוק וכרות. וראיתי בתורת כהנים פ' אמור דרוש אחר לא תעשו להביא מסרס בעל מום. פי' דה"א הואיל ובעניני דקדשים כתיבי דוקא תם ולא בעל מום קמ"ל. וצ"ע דהא אפי' כלב מרבינן לאיסור. והנה איתא שם פלוגתא ת"ק ור' יהודה דר' יהודה פוטר נקבה מסירוס משום דכתיב משחתם בהם למעוטי נקבה. וכבר פירשתי בתשובתי סי' תרס"ז דרוצה לומר בהם אאיברים הנזכרים בומעוך ונתוק וכרות שהם בגיד וביצים בהם שייך סירוס ולא באיברי נקבה כגון נטילת האם וכדומה. ות"ק פליג ופסק רמב"ם כר' יהודה ובזה יישבתי קו' עצי ארזים דליחשיב מתני' דקידושין כ"ט ע"א גם חוץ מסירוס כמו דחשיב לא תקיפו ובל תטמא למתים. והא"ש דאשה לא אימעט אלא איברים אחרים שאינם גיד וביצים וממילא לא שייך באשה. מ"מ י"ל לר' יהודה איצטריך לא תעשו לשון רבים לחייב גם אשה המסרסת את הזכר דה"א כל דליתא בסירוס של עצמו ליתא בסירוס חברו וכדפליגו לענין אשה המקפת אחרים אי חייבת הואיל וליתא בהקפה דנפשה וכדאמרינן שם בקידושין גבי פדיון בכור מש"ה איצטריך לא תעשו לחייב א' זכרים וא' נקבות המסרסים זכרים אחרים ועל שניהם הוא אומר לא תעשו כדדרשינן גבי תיראו על שניהם אומר תיראו. וא"כ לית לן דרשא לחייב מסרס אחר מסרס מש"ה איצטריך למילף מנתוק וכרות. ומדסתמא דתלמודא מייתי הך ש"מ הלכה כר' יהודה דפוטר איברי נקבה ומש"ה פסק רמב"ם כן. מ"מ נ"ל למאן דמפיק מסרס אחר מסרס מלא תעשו י"ל דוקא כשתי העשיות בידי אדם אבל אם נמסו ע"י חולי מותר אדם לחתכן ולנתקן כשם שאינו נעשה פצוע דכה עי"ז ה"ה דליכא בלאו דסירוס. אבל למ"ד דנפקי לי' מכרות ונתוק אין חילוק לעולם אסור לסרס המסורס אפי' יהי' מסורס בידי שמים ואיכא נפקותא לדינא. עי"ל למאי דקיי"ל כמ"ד מטיל מום בבעל מום פטור ה"א לא תעשו קאי אמסרס בעל מום כנ"ל דהרי מטיל בבעל מום פטור וקמ"ל דהמסרסו חייב ואיצטריך נתוק וכרות למסרס אחר מסרס. אך למ"ד מטיל מום בבעל מום חייב לא איצטריך קרא למסרס בעל מום. וע"כ לא תעשו למסרס אחר מסרס ונתוק וכרות י"ל לפי משמעות רש"י ותוס' לא קשה אם על כרות חייב וכו' אלא למ"ד עיקור קרא אביצים קאי אע"ג דקאי נמי אגיד מ"מ עיקור קרא אביצים וקשה אם על כרות חייב נתוק לא כ"ש. אבל למ"ד עיקור קרא אגיד קאי ולא אביצים כלל לק"מ אם על כרות חייב והחילוק קל להבין. וא"כ לא מייתרי קרא וכשיטת הדרישה הנ"ל ואין להאריך: