חידושי חתם סופר על נדה כח.

הוציא העובר את ידו כו' נ"ל לפי הס"ד לאו דוקא הוציא עובר את ידו אלא אפי' יד לחודי' בלא עובר כלל נמי הוי' לידה אבל יד שנשתיירה מולד ובא אחר הולד פשיטא דלא הוה לידה בפ"ע. ובזה א"ש לעיל דאמרינן אימר הרחיקה לידתה ולא נימא אוקמא אחזקת מעוברת והשתא הוא דהפילה משום דהוי ס"ל כס"ד דהכא דביד לחודא נמי טמאה לידה ונימא איפכא אוקמא בחזקת טהרה וכבר הפילה מאז ועברו ימי לידתה כבר ויד זו משארית הלידה הוא ותטבול עתה ותטהר מיד. וכיון דאיכא למימר הכי והכי אזלינן בשני החזקות להחמיר:

ובזה א"ש פסק הרמב"ם שכ' דביד חתוכה מצטרפים לרוב איבריה ולא שתחוש באפי נפשה וגם לא הזכיר הך דאימא הרחיקה לידתה עיין בה"ה והא"ש דלמסקנא דיד לאו לידה היא א"כ המפלת יד חתוכה מוקמי' לה בחזקת מעוברת והשתא הפילה ואם יבואו רוב אברי' אח"כ טמאה ואם לאו טהורה היא וק"ל:

אימא שניהם הזריעו בב"א כו' ק"ל א"כ קרא למאי אתא אם לא להורות דעל הרוב לא יזריעו ב' בב"א ומדהאי זכר האי נמי זכר ואי"ל דספיקא הוי אולי אתא קרא לדרב שרביא בב"ב קכ"ז ע"א ע"ש מ"מ קשה הכא ממ"נ לא תהיה טמאה לידה אי אתא קרא לכדר' יצחק א"כ מדהאי זכר האי נמי זכר ואי אתא לכדר' שרבי' א"כ אם תהיה נמי נקבה הא טומטום אין אמו טמאה לידה וצ"ל דרב שרבי' נמי לא קאמר אלא בנקרע ונמצא זכר אין אמו טמאה לידה אבל משום נקבה מתטמאת וכן משמע לקמן פ' יוצא דופן ואם נקבה תלד לרבות טומטום ודברי רשב"ם בב"ב שם המה קצת מעורבבים. ובזה י"ל קו' תוספות לעיל כ"ה ע"ב ד"ה קמ"ל בסוף הדיבור דתרתי ל"ל והא"ש וק"ל:

ואין שורפים עליה את התרומה יש לעיין לפמ"ש תוס' לקמן ד"ה הא מזכר לחודי' כו' א"כ הא ילפינן ממילה להחמיר דאדרוגינוס זכר גמור הוא ואמאי לא נשרוף תרומה על לובן שלו. ועוד באודם שלו אמאי מטמא כלל הא במילה גלי לן רחמנא שהוא זכר גמור ובעירוכין לא גלי לן שהוא נקבה אדרבה איננו לא זכר ולא נקבה:

ראו לובן ואודם כא' וכו' הרמב"ם פסק דאחרים שנגעו בלובן ואודם שלהם אין חייבין עליו אבל הם שנגעו בלובן ואודם של עצמם חייבים והוא מהתוספתא דזבים והראב"ד תמה ע"ז ע"ש ולפע"ד ס"ל להרמב"ם מדאמר אין חייבים ולא אמר מותרים לכנס למקדש ש"מ דספוקי מספקא לן אי מזכר ועד נקבה ממעט לובן ואודם שלהם מנגיעה שהנוגע אינו משתלח אבל רואה הוה או דילמא רואה לא הוה ונוגע חיי' ומשום ספיקא תרווייהו לא מחייבי בין רואה בין נוגע ומ"מ הרואה שנוגע בלובן ואודם של עצמו טמא ומשתלח ממ"נ אי משום רואה אי משום נוגע. וראי' לזה מפ"ב דשבועות ט"ו ע"א דלא משכחת ליה טמא ששימש אלא בהיפך בצינורא וקשה הא משכחת בכהן שנגע בלובן ואודם של טומטום ואנדרוגינוס דאינו משתלח ומשום שימש חייב דשמש בטומאה נפקא לן חלול חלול מתרומה כמבואר בסנהדרין אלא ע"כ דלא הו"מ לשנויי הכא דא"כ דלא משכחת טמא ששמש אלא בכה"ג א"כ תפשוט דקרא דמזכר עד נקבה אנוגע קאי ומאי אמר בתוספתא דגם הרואה לא מחייב וק"ל והארכתי בחי' על פ' אנדרוגינוס במס' בכורים ע"ש: