חידושי חתם סופר על נדה כא.

המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה. הך טמאה טמאה ודאי קאמר שהרי ראתה דם. וא"כ קשה קצת איך אמר ר"י בין כך ובין כך טמאה פי' בין יש עמה דם ובין אין עמה דם. ועלה אמר ר"י לעיל דף י"ח ע"ב דאין שורפין תרומה על רובא דר' יהודא. וע"כ היינו באין עמה דם דמטעם רובא אתאינן עלה אבל ביש עמה דם טמאה ודאי. וא"כ איך כייל תרווייהו ב"כ וב"כ טמאה (ולא) [הא לא] דמי להדדי דהך טמאה ודאי והך ספיקא בעלמא הוא דהוי. וי"ל דר"י ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואפי' יש עמה דם טהורה אי לאו שהחתיכה בעצמה דם היא והיינו משום דרוב חתיכות של ד' מיני דמים הם ואין שורפין תרומה אפי' אם יש עמה דם. ולפ"ז ר"י מקיל טפי מת"ק ביש עמה דם ומחמיר טפי באין עמה דם. ויש מן התלמידים אמרו דאפשר ת"ק נמי ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה רק ס"ל כמ"ש מהר"ם לובלין בשמעתין כשיש עמה דם זה מורה לן שכל החתיכה דם היא והיינו משום רובא דרוב חתיכות שיש עמהן דם כולי' דם הם ור"י ס"ל אפי' אין עמהם דם נמי רובא דם הוי' ובין לת"ק ובין לר"י מטעם רוב אתאינן עלה ואין שורפין תרומה. והשתא טמאה דת"ק ודר"י דא ודא אחת היא והא דאמרינן לעיל למעוטי רובא דר"י לאו ר"י דוקא קאמר אלא רובא דמחלוקתו של ר"י. וכ"פ רשב"א להדיא לפי שטתו. וכ"כ במגדול עוז ע"ש ונכון הוא זה. אמנם להך לישני דטעמא דר"י משום פתיחת קבר הוא ק"ק דאי תימא [דר"י] ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה מה בכך שא"א לפתיחת הקבר בלא דם הא אין דרכה של אשה לראות כך. בשלמא לשיטת רש"י דלא מטהר אלא בפלי פלוי' א"ש די"ל א"א לפה"ק בלא דם להדיא ולא דפלי פלוי'. אך לשיטת ר"ש שיתבאר לקמן אי"ה דכל שיוצא עם החתיכה לעולם טהורה היא משום שאין דרכה לראות כך א"כ קשה כנ"ל:

עוד לאלוה מילין דלמסקנא צריך ישוב מה ראו כל הפוסקים לפסוק הך דרבא דשמעתין דכ"ע אין דרך אשה לראות דם בחתיכה ואמאי נהי דכ"ע דקאמר רבא היינו ר"א ורבנן דברייתא דשמעתין מ"מ ת"ק דמתני' ע"כ ס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואפי' למ"ש בשם התלמידים דת"ק נמי מצי סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ורק הדם מורה לן שהחתיכה נמי דם היא זהו שייך להס"ד דפליגי בהחתיכה גופה. אבל לבתר דאתותב הך לישנא מברייתא ואסיקנא דבאפשר לפה"ק פליגי. ע"כ א"א לומר אלא דהת"ק ס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וא"כ הלכה כת"ק דמתני'. ומכ"ש דסתם כוותיה בהמפלת כמין דגים וחגבים אם יש עמהם דם וכו'. וא"כ מ"ט פסקו דלא כוותי'. ואכתי לשיטת רש"י דס"ל אין דרכה של אשה היינו בפלי פלוי'. ולהתוס' נמי איכא למימר דיש עמה דם דמתני' לא מיירי בהנך גווני. גם כי דחוק הוא דא"כ מ"ט דר"י דלא מטמא ליה אלא מספק כמו שהקשתי לעיל. מ"מ לשיטת הר"ש קשיא טובא דלדידיה כל דם שיצא עם החתיכה טהורה והפוסקים סמכו על פירושו. קשה הא סתם מתני' פליג. וי"ל דלמסקנא דרבא דר"א ורבנן פליגי במקור מקומו טמא. י"ל אוקימתא חדתא במתני' והוא דלכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואם יש עמה דם טמאה טומאת ערב דמקור מקומו טמא ואם אין עמה דם טהורה דגבי חתיכה לא שייך מקור מקומו טמא. וכן צ"ל בשמעתין לרבא. אמנם ר"י ס"ל אפי' בחתיכה נמי שייך מקור מקומו טמא וכר"ל לקמן מ"א ע"ב ע"ש. א"נ ס"ל לר"י א"א לפתיחת הקבר בלא דם ונהי דטמאה נדה לא הוי משום דאין דרכה לראות עם חתיכה מ"מ משום מקור מקומו טמא טמאה טומאת ערב ע"י שנגעה בדם שיצא בשעת פתיחת הקבר (כנ"ל) [כצ"ל]. מ"מ זה נראה דוחק דטמאה דמתני' דרישא ודבבא דהמפלת דגים טומאת ערב קאמר. ובבא דכמין שערות אם נמוחו טמאה טומאת ז' קאמר וזה דוחק ועדיין צריך תלמוד:

אבל של שאר מיני דמים טהורה. ע' רשב"א מוכיח מכאן כהראב"ד דחתיכה של ד' מיני דמים אפי' לא נמוחו מטמא ר"י ות"ק נמי לא פליג אלא משום דלאו דם הוא דלא כהרז"ה וע' ברא"ש דשמעתין. והנה מ"ש תוס' דת"ק ס"ל דרך מקור לגדל חתיכה ק"ק מה בכך שדרך מקור לגדל חתיכה וכי אין דרכו לגדל דם ודם הנדה מטמא לח ויבש ומידי ספיקא לא נפקא. ולשיטת הרשב"א דטהורה דת"ק היינו שאין שורפין תרומה ור"י מטמא בודאי ור' יוחנן דאמר לעיל למעוטי רובא דר"י. [היינו] רובא דת"ק מחלוקתו של ר"י קאמר א"ש דמשו"ה מטמא בספק מיהת. אך תוספות דשמעתין הא לא ס"ל הכי כמוכח ממ"ש בד"ה ורבנן סברי ובד"ה באפשר לפה"ק כו' [א"כ] קשה כנ"ל. ומזה נראה בעליל דס"ל לתוס' כשיטת הרז"ה ז"ל דגם בחתיכה שלא נימוח אמרינן מדקשה כ"כ ואין דרך דם להתקשות כ"כ ש"מ חתיכה הוא שגדל במקור אף ע"פ שהרופאים לא אמרו אלא שומא ומכה שממנה קליפו' ושערות יוצאות מ"מ לאו דוקא הני אלא חתיכה נמי וכיון שדרך מקור לגדל חתיכה תליא בחתיכה טפי מבדם משום שאין דרך להתקשות כ"כ. ור' יהודא ס"ל ע"כ לא שמענו אלא שדרך מקור לגדל קליפות ושערות אבל חתיכה לא שמענו ונהי דאין דרך דם להתקשות כ"כ מ"מ כיון שאין לנו במה לתלות ע"כ נימא דם קשה ויבש הוא וטמאה אפי' לא נמוחו והלכה כת"ק. נמצא דלרב יהודא אמר שמואל הלכה כהרז"ה ונהי דמיפריך אוקימתא דידיה מ"מ ההלכה אפשר שהיא אמיתית. ואפשר דלמסקנא אפי' ר"י נמי ס"ל הכי אלא דפליגי בשאר מיני דמים ובאפשר לפה"ק בלא דם וא"ש. הרי לפנינו דס"ל להתוס' כהרז"ה ועוד נוכיח כן לקמן אי"ה:

ויש לעיין קצת לפ"ז הא הרמב"ם נמי פסק אם אין עמה דם טהורה לגמרי ש"מ מפרש טהורה דמתני' כהתוס' ודלא כהרשב"א הנ"ל וא"כ לאוקימתא דרב יהודא אמר שמואל צריכי' נמי להבין מ"ט טהורה לגמרי [הא] מידי ספיקא לא נפקא. וצ"ל כנ"ל. ואם כן היה מהראוי שהרמב"ם יסבור כהרז"ה ואין משמע כן. וכ"כ ב"י סימן קפ"ח דמשמע מהרמב"ם כשיטת הראב"ד. וי"ל דלהרמב"ם א"ל מספיקא מטהרין לגמרי דאוקמא לאשה בחזקת טהרה ודלא כמ"ש תוספות ד"ה ורבנן. עי' מהר"ם לובלין. ועי' חי' רשב"א בשמעתין. וע' מ"ש בסמוך אי"ה:

לא נחלקו אלא שהפילה וא"י מה הפילה. לשיטת הרז"ה והרא"ש דבחתיכה נמי אי לא נמוחה טהורה א"כ הו"מ לאוקמי ביודעת שהיה מד' מיני דמים טמאים ונאבד בלא בדיקה ת"ק מטהר ליה. ומזה יש להוכיח דנאבד בלא בדיקה טמא ומ"מ אין ללמוד מזה לשערה וקליפה שנאבדה בלא בדיקה דטמאה די"ל דוקא חתיכה להרז"ה שאין לנו שום הוכחה שתהיה ממכה אלא משום שהיא קשה כ"כ ואין דרך דם להתייבש [כ"כ]. וא"כ תינח כשהיא לפנינו ולא נימוחו משא"כ כשנאבדה נימא דם הוא ואלו היה לפנינו היה נמוחה באמת משא"כ צורת בריה בלא הך הוכחה דלא נימוחה צורתה מוכחת עליה ורוב צורות כי הני אינן נימוחין וממכה ושומא הם ותולין במצוי לעולם אלא כשהם לפנינו צריכין להתברר ע"י פושרים אך כשנאבדו י"ל דטהורים. וכן משמע מלשון רשב"א ויותר מזה בלשונו במשמרת הבית וכן הוריתי הלכה למעשה בצירוף עוד ראיה יוכתבו אצלינו במקומן אי"ה באריכות:

ורבנן סברי ל"א רוב חתיכות של ד' מיני דמים הם פירש"י לא אתחזק לן האי רובא ולכאורה דבר תימא הוא אמאי לא אתחזק ונחזי וכלום חסר מחז"ל. וי"ל דנהי דרוב חתיכות של ד' מיני דמים מ"מ הא להרז"ה עדיין צריך בירור אולי לא נימוח וצ"ל נמי רוב חתיכות של ד' מיני דמים נימוחים מ"מ הו"ל תרי מיעוטי מיעוט של ד' מיני [דמים] שאין נימוחים ומיעוט של שאר מיני דמים. ונהי דבעלמא לית לן אוקי מיעוטא לחזקה מ"מ הכא הרוב גרוע ומוקמי' אשה אחזקת גופה לטהרה וחזקה מעליותא עדיפא מרוב גרוע כנ"ל ולהראב"ד נמי דס"ל בחתיכה אפי' לא נימוחה טמאה מ"מ כ"ז משום רוב דאמרינן רוב חתיכות הם דם ודם יבש טמא. אבל מודה הוא דעכ"פ איכא נמי חתיכה ממש והדר הו"ל תרי מיעוטי להתיר כנ"ל להרז"ה וא"ש. והשתא י"ל ר' יהודא נמי לא פליג אסברתי הנ"ל אלא ס"ל דה"נ החזקה גרועה דס"ל מקור מקומו טמא אפי' בחתיכה כר"ל לקמן מ"א ע"ב. נמצא עכ"פ איתרע קצת חזקת האשה ממה שהיתה מקודם. ועי' מ"ש בענין זה לעיל י"ח ע"ב. וכיון דהחזקה ג"כ גרועה כמו הרוב א"כ הדר הו"ל רובא עדיף מחזקה. ונהי דאין שורפין תרומה כמו רוב דעלמא היינו טעמא משום דע"י שהרוב גרועה נעשה מיעוטא מעליא. ובכי הא לכ"ע סמכינן לי' אחזקה ואיתרע ליה רובא במקצת ומשו"ה אין שורפים תרומה. אך למ"ש תוס' דהכא לא מהני חזקה לכאורה לא שייך זה אך כ"כ לעיל דהרמב"ם ע"כ ס"ל דחזקה מהני גם הכא וכמ"ש בסמוך אי"ה:

לא אמרינן רוב חתיכות של ד' מיני דמים מה שהחליטו התוס' דהכא שייך למילף מסוטה לא ברירה לן דע"כ לא אמרינן הכי אלא בריש מכילתין במעל"ע שבנדה דמיירי לטהרות משא"כ במכאן ולהבא דעסקינן נמי בענין היתר בעילה ואפי' בפנוי' שייך זה. וא"כ מוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה ולא ילפינן מסוטה אלא חזקת טומאה וטהרה. ובעילה דסוטה נמי טומאה קריא רחמנא. אבל לענין שארי בעילות וכל עריות דעלמא לא ילפינן מסוטה ולעולם אזלינן בהו בתר חזקה בין להיתר בין לאיסור בין ברה"י בין בר"ה והש"ס מלא מזה ולא נסתפק בזה אדם מעולם. ויהיה בעילת ספק נדה כאחת מהם שגם נדה אינה אלא ערוה. נמצא דלענין היתר בעילה מוקמינן אחזקה וא"א לנו לטמאותה לטהרות נהי חזקת טהרה לא מהני לה מ"מ חזקת היתר בעילה מהני לה. ולע"ד הדברים ברורים. ותמיה מרבותינו בעלי תוס' שלא עמדו בזה. וכמדומה שע"כ כן היא שיטת חי' רשב"א דשמעתין. ושיטת הרמב"ם לפמ"ש לעיל וק"ל:

באפשר לפה"ק בלא דם קמיפלגי ע' מ"ש [רא"ש בשמעתין] בשם השאלתות דסמך אההיא דכריתות י' א' דהיכא דלא נגמר יצירת הוולד ל"א א"א לפה"ק בלא דם. וכונת השאלתות במ"ש נגמר יצירת הולד היינו מ"א לזכר ופ"א לנקבה שאז נגמר זמן יצירה דידהו ואפי' אם תפיל אחר כך חתיכה בעלמא שאין לה צורה כלל אין בכך כלום כיון דעכ"פ נגמר יצירתו. ומשאלתות משמע שגרס כן בש"ס התם להדיא. וכן משמע מלשון רשב"א לקמן כ"ב ע"ב גבי ולפלוג נמי ר"י בהא ע"ש. והרא"ש הבין דהשאלתות בעי גמר צורה לכן כ' מ"ש. ונראה מלשון רשב"א הנ"ל דס"ל נמי כהשאלתות. וכ"פ להדיא הרז"ה בהשגותיו להראב"ד ז"ל ע"ש. ולכאורה נ"ל להביא ראיה להשאלתות מדאמרינן התם בכריתות ת"ל דהוי נדה. ודחיק ומוקי לה בלידה יבישתא וקמ"ל אפשר לפה"ק בלא דם והוא דלא כהלכתא לשיטת הרא"ש וסייעתו. וקשה דהו"ל למימר נמי ואבע"א א"א לפה"ק בלא דם ומיירי בימי זיבתה וקמ"ל דיש קישוי לנפלים וטהורה לגמרי ושוחטין וזורקין עליה אע"ג דרבא ס"ל לקמן ס"ו ע"א אין קישוי לנפלים מ"מ מה בכך הא ס"ל נמי א"א לפה"ק בלא דם וע"כ מוקי' לברייתא לבר מהלכתא וא"כ ה"נ נימא דס"ל יש קישוי וכתנאי דשמעתין. וכמ"ש תוס' ד"ה ואינו נאכל. אלא ע"כ משו"ה לא מוקי בהכי משום דלא בעי לאוקמי ברייתא דלא כהלכתא. לכן מוקי לה בלידה יבשתא ואפשר לפה"ק בלא דם ואין זה לבר מהלכתא כיון דלא נגמר יצירת הולד וא"ש:

ובזה י"ל דברי תוס' ישנים דהתם שהקשו למ"ד א"א לפה"ק בלא דם ל"ל כימי נדת דותה תטמא ת"ל דא"א [לפה"ק] בלא דם. ותירצו דסד"א נילף ק"ו מנקיבה ע"ש והקו' מפורסמת מה הקשו תוס' דילמא איצטריך קרא לאשה שהיא כבר נדה דאורייתא והיא כבר איזה ימים בימי נדתה והשתא אי לאו משום לידה לא הוי איכפת לן בהך דם דפה"ק דהרי נדה דאורייתא אינה סותרת. אבל השתא משום לידה בעיא דתיתב ז' ימים משעת לידה. א"נ מיירי בימי זיבה קשתה ב' וילדה בג' דמשום זיבה לא איכפת לן דהרי קשתה ומ"מ טמאה לידה ומה הקשו תוספות. ולפי הנ"ל י"ל דהיה [קשה] להם קו' הנ"ל וס"ל לתרץ כך דדחיק להש"ס לאוקמי בכה"ג. בשלמא בלידה יבשתא למ"ד אפשר לפה"ק בלא דם אין זה דוחק (בסתם) [דסתם] יולדת דקרא בהכי מיירי אבל למ"ד א"א לפה"ק [בל"ד] וביולדות בזוב זהו נ"ל לדוחק. וע"ז היה קשה לתוס' הא להך מ"ד ע"כ יולדת דקרא נמי בכה"ג מיירי ומה דוחק יש בזה. ועל כרחך צ"ל דמוקי לקרא בגווני אחריני ואהא קשיא להתוס' כנ"ל. ותירצו לעולם מיירי בסתם אשה ולא בזיבה ונדה וקמ"ל קרא דלא נילף ק"ו מנקיבה וא"ש וק"ל: