חידושי חתם סופר על נדרים פד:

כהנים ולוים נהנים לי יטלו ע"כ. עתי"ט פ"ט דב"ק משנה י' ד"ה ויחזיר לבניו וכו' העלה דלשיטת הרב"י יטלו ע"כ לאו דוקא אלא יתנו להם ע"ש. ולפע"ד דוקא קתני ע"פ מה שהקשה הרשב"א בשמעתין הא אכתי אית ליה ט"ה ליתנו לכל ישראל שירצה שיהיה להישראל ט"ה ליתן לכל כהן שירצה ונמצא אכתי ממוניה הוא ולא שויא עפרא בעלמא. ובאמת לק"מ וכמ"ש בירושלמי דאה"נ אם ירצה ליתנו לישראל שיתנו לכהנים ולוים מהא לא מיירי אך שונא השבט ואינו רוצה ליתן להם אלא שירקבו וזהו מדוקדק בלשון הש"ס לקמן וכיון דקאתי למיסרא עלייהו מה לשון דקאתי למיסרא דקאמר אלא ר"ל שכוונתו להפסיד הכהנים. ובשאלתות ס"פ קרח איתא כיון דקאסר ליה אכולהו כהנים שויא עפרא בעלמא ולשויא עפרא בעלמא לא קניא ליה עכ"ל. פי' התורה הקנה לו ט"ה אבל לא לגזול השבט ולעשות שלהם עפרא בעלמא. מכל זה מבואר דאם רוצה ליתנו אפילו לישראלים שיתנו לכהנים תו לא הוי עפרא בעלמא. אבל הוא שונא כל השבט ורוצה הוא שיהיה עפרא בעלמא מש"ה יטלו בע"כ. והשתא לא המ"ל יתנו להם לכהנים דממ"נ דאם מרוצה ליתן להם שוב תקשי קושית הרשב"א הלא יש לו ט"ה ליתן לישראל שיתנו לכל כהן שירצה וע"כ שאין רוצה ליתנו לשום כהן ע"כ יטלו בע"כ אבל אסור לו ליתנו לכהן דא"כ לא הוה עפרא שהרי יש לו ט"ה ליתנו לישראל:

ט"ה ממון. בירושלמי דפרקין ר"י בר"ח אמר אדם נותן מעשרותיו בט"ה מ"ט ואיש את קדשיו לו יהיה ור' יוחנן אמר אין נותן מתנותיו בט"ה. ואיש את קדשיו לו יהיו שיתנם לכל מי שירצה. ומסיק שם דר' יוחנן מודה להא דאומר ישראל לכהן הילך סלע זה ותן לבן בתי כהן כשרוצה ליתן לשנים. והנלע"ד לריב"ח יכול הוא לעכב תרומותיו ומעשרותיו עד שיבא מי שיקנה ממנו בט"ה. ולר' יוחנן צריך ליתנם עכ"פ אבל למי שירצה ואם יזדמן שרוצה ליתן לפלוני ויבא ויאמר הא לך סלע וחן לבן בתי הרשות בידו והיינו ט"ה דמתנות כהונה דשמעתין אבל שיעכב מעשרותיו עד שיזדמן לו קונה לאו כל כמיניה. ונ"ל דפליגי בט"ה דעלמא אי הוה ממון או לא לר"י בר"ח לא הוה וא"כ הוה קשיא ליה מה לשון לו יהיה מה הויה שייך ומה לו שייך בט"ה שאינו ממון ומה זכתה לו תורה. ואע"כ שיכול למוכרם בט"ה ולא יתנם לכהן בלי מחיר כסף כל שהוא עכ"פ. ורבי יוחנן ס"ל וא"כ י"ל אסור לעכבם עד שימצא קונה אך לו יהיה קאי אט"ה שהוא שלו ושפיר שייך לו יהי' על ט"ה כי הוא כנלע"ד פי' הירושלמי ודלא כפני משה ע"ש. ולפ"ז כיון דקיי"ל הלכה כר' יוחנן בהא ממילא קיי"ל כרבא בשמעתין ד וכרבינו חננאל ורמב"ן ודלא כרמב"ם והסכמת ש"ך ח"מ ססי' ש"ן:

ועיין בפסחים (מח ע"א) פי' רש"י ד"ה אהדר ליה במכילתא אחריתי וכו' אכתי לא שמיעא ליה הא וכו' עכ"ל ע"ש היטב ולפ"ז ר' הושיעא דשמעתין נמי אכתי לא שמיעא ליה הך ברייתא דא"כ הוה מוקי ליה בפלוגתא דר"א ורבי יהושע התם ובהכי ניחא נמי דהוה בעי למימר רבי ס"ל ט"ה אינו ממון משום קנס דגנב והתם קאמר הלכה כר"א והיינו משום דלא שמיעא ליה הך ברייתא ולמסקנא אית לן שינויא דרבא תו לא בעי' למוקמי מתני' כתנאי ובשגם דהיינו צריכים דרישא דלקט שכחה ופאה ולא מעשר עני ס"ל ט"ה ממון וכן סיפא אלו לא יטלו. ומציעתא כר' יהושע ט"ה אינו ממון ורישא וסיפא ר"א ומציעתא ר' יהושע זה דוחק ע"כ ניחא שינויא דרבא:

ועיין ב"מ (יא ע"ב) בעי רבא למימר ט"ה אינו ממון למיקני באגב וחליפין כתב שם בשיטה מקובצת דאפי' אי ט"ה ממון לקנותו בממון אבל לא בחליפין ואגב ע"ש ובלא"ה נמי א"ש דהא רבי יהושע הוה בספינה ולדידיה עכ"פ ט"ה אינו ממון ולא רצה לקנות באגב וחליפין. אך למסקנא צ"ע דמסיק דהוה ממון לקנות באגב וקשה הא ר' יהושע מיירי התם ואיהו ס"ל בפ' אלו עוברים ט"ה אינו ממון. ובס' עצי אלמוגים סי' שפ"ו כתב דלר"י נמי ט"ה ממון רק בחמץ כיון שעומד להחמיץ ה"ל עפרא בעלמא וכרבא דשמעתין. ובמ"כ לא דק דהרי שוה פרוטה להטילו לצונן ולא יחמיץ וכמ"ש שם תוס' (מז ע"א) ד"ה תטיל וכו' ע"ש. ואמנם הש"ך בח"מ סי' ר"ג תי' קושיא זו דאפי' אי ט"ה אינו ממון מ"מ בחליפין ואגב מיקני ע"ש ולכאורה דבריו מאד תמוהים ואזיל בתר איפכא וכן תמהו בקצות החשן ובנתיבות המשפט. ולפע"ד צדקו דברי הש"ך דהתם מיירי להקנות להכהן וללוי את שלהם ורק לסלק מהם כח ט"ה שהיא לבעליו ליתנו לאיזה שירצה וע"י קנין חליפין ואגב מברר שמקנה לכהן זה וללוי זה. וזה בודאי מיקני אבל להקנותו לאחר שיתנהו הוא למי שירצה ומכ"ש לקדש בו אשה איננו ממון. ומה שהקנה לר"ע ליתנו לעניים היינו משום שר"ע הוא גבאי צדקה וידיו יד עניים ושלוחם. אבל אי לא היה שלוחם של עניים לא היה נעשה שלוחו של ר"ג לחלקו לעניים דט"ה של ר"ג לא מקני לר"ע והבן זה. ובדברינו אלה יתיישבו כל מה שנתלבטו האחרונים וע' שאגת אריה סי' ע"ז וס' שער המלך הלכות אישות ובמפרשים ספ"ב דקידושין ולהנ"ל ניחא הכל בעזה"י: