חידושי חתם סופר על נדרים עז:

חכם שאמר בלשון בעל וכו' יל"ד דה"ל למימר כלשון הברייתא חכם מתיר ואין בעל מתיר ועוד מאי חידש ר' יוחנן כיון דתני' בברייתא. ועיין ק' תוס' ב"ב ק"כ ע"ב ד"ה מיבעי' להו וכו' ולולי דמסתפינא אמינא דר' יוחנן ודברייתא תרי עניינים הם ולא קרב זא"ז. הברייתא מיירי מענין ההיתר ור' יוחנן מיירי מקפידת לשון ההיתר כאשר אבאר בעזה"י דהנה הבעל מתיר בע"כ של אשה אעפ"י שאינה מתחרטת ואין לה שום פתח מ"מ מיפר לה אמנם אם אין הבעל רוצה להפר גם לא לקיים ואך היא מתחרטת מעיקרא ומבקשת מהבעל שיתיר לה כמו חכם והבעל אינו חכם אם ליכא ב' שיצטרפו עמו אע"פ שהנדר מעינוי נפש או דברים שבינו לבינה ואלו היה רוצה להפר היה יכול מ"מ כיון שאינו רוצה להפר אינו יכול להתיר בחרטה במקום חכם וג' הדיוטו'. וכן בהיפוך אם לאשה ליכא חרטה והמומחה רוצה להפר בלי חרטה אינו מועיל כלום. ולכאורה הי' ק"ו שהחכם יפר והבעל יתיר קמ"ל ברייתא מדרשא זה הדבר דאין לשנות. ויפה כ' רשב"ם דלכ"ע דלא מייתר קרא מ"מ מסברא ידעינן כן. והסברא נ"ל כפשוטו לא מיבעי שהחכם לא יפר הוא כפשוטו כיון דאית לן דרב פנחס דעל דעת בעלה נודרת וזה לא שייך בחכם א"כ ליכא ק"ו. וכן שלא יתיר בחרטה הבעל שאינו חכם מק"ו דמפיר. דאדרבא מ"ט מפיר שהוא כגופה ועל דעתו נודרת והיא הנותנת שלא יתיר דהרי כתי' לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו. נמצא לבית הלל אתי' ליה מסברא וכן ס"ל לר' יוחנן בודאי. והברייתא אתיא כב"ש ומפיק ליה מזה הדבר. אמנם ר' יוחנן מלתא אחריתא קאמר חכם שאמר בלשון בעל וכו' פי' נהי שהחכם אינו מפיר בלי חרטה. אבל עכ"פ כשתתחרט ובמקום שיאמר לשון מותר אומר לשון הפרה מנ"ל דאיכא קפידא בלשון וכן בבעל שאמר בלשון חכם והיא אינה מתחרטת ורק הוא רוצה להניא אותה כדינו ואמר במקום מופר לך אמר מותר לך. מנ"ל דאיכא קפידא ולא מהני. וזה מוכיח רבי יוחנן מברייתא דבעי למילף שאין החכם מיפר ואין הבעל מתיר מקרא זה הדבר ולא מסברא. ואיך מוכח זה מקרא. וע"כ מפרשינן זה הדבר דאיכא קפידא בלישנא כל אחד יאמר בלשונו וממילא מוכח דאין הבעל יכול להתיר ולא חכם להפר. וא"כ מוכח דאין בלשון מותר ענין הפרה ולא בלשון מופר ענין התרה וא"כ אגב אורחא ילפינן לדידן שא"א לשנויי בלישנא דבעל וחכם בלי שום קרא והבן זה נ"ל נכון בעזה"י:

ועי"ל בישוב קושית תוס' דב"ב הנ"ל דלכאורה דיש שאלה בהקדש לא צריך קרא כיון דב"ה לא ילפי תחלת הקדש מסוף הקדש כמבואר בתמורה שם א"כ לא צריך גז"ש אלא למ"ש רשב"ם בב"ב והר"ן בשמעתין דאי אקריב קדשים בחוץ ואין לו שום פתח חרטה אלא מטעם העבירה שעבר מתירים ולאפוקי מט"ז בי"ד סי' שכ"ג אלא כנה"כ שם ועיין תשו' חו"י בזה. וא"כ י"ל נהי בהס"ד הוה ס"ל הכי מ"מ למסקנא י"ל דגם לב"ה קרא אתי לחכם ובעל שלא ישנו לשונם וכדאמר ר"י. ודאין שאלה בהקדש בלאה"נ ידעי' דלא מקשינן תחלת הקדש לסוף הקדש. והשוחט קדשים בחוץ אם אין לו חרטה ממקום אחר אין לו תקנה וכט"ז ומיושב קושית תוס' על רבי יוחנן ועמ"ש אני לעיל בזה בחידושינו (ח' ע"ב) ע"ש: